איך ייתכן שאנחנו מאמינים לדמויות בדיוניות?

כשאני חושבת על פרוזה עולה בראשי תמונה: אני רואה את כל הכותבות בעולם כתצפיתניות בכל מיני פינות – על גבעות, הרים, איים, עננים, מערות, בתוך מעיים, ראשים, קני נשימה. חלקן שוכבות, חלקן צפות, עומדות, קופצות באוויר, צוללות – רשת ענקית שפרושה בעולם ומדווחת דרך עצמה על המתרחש. הרשת הזאת מספקת לנו עושר עצום, בלתי נדלה ובאופן מסוים אינסופי, וכל קוראת מוזמנת לבחור מה שנראה לה מעניין.


אבל דווקא הרשת המפוארת הזאת, הפרוזה, עוברת טלטלה בימים אלה ונראה כאילו אנשים מאסו בה. דווקא בתקופה של סגרים ושהייה בבתים אפשר היה לצפות שהקריאה תנסוק, הרי רעיון הרומן התפתח בתקופה של המהפכה התעשייתית כשנוצר הפנאי, ואין זה כך כלל ועיקר. מספר קוראי הפרוזה קטן באופן דרסטי, גם בקרב ילדים ונוער – אנשים רואים הרבה סרטי תעודה, דרמות המבוססות על סיפור אמיתי, קוראים עדויות, ביוגרפיות ונדמה שהפרוזה הפכה למשנית. ייתכן שזהו ניסיון אנושי לעשות סדר, להבין את המציאות דרך חומרים אמיתיים כדי לדלל קצת את העומס העצום של מידע שניתך עלינו כמו גשם חומצי. כאילו משהו בעולמות הבדויים איבד רלוונטיות.


המשוררת האמריקאית לואיז גליק, כלת פרס נובל לספרות לשנת 2020, אמרה שהופתעה מאוד כאשר נודע לה שזכתה, כי היא אישה לבנה שכותבת בסך הכול על חיי ילדות ומשפחה, והיא מרגישה שלאחרונה סופרים ומשוררים מתבקשים לכתוב אקטואליה, להיות שופר לזרם או לתנועה, לא להיות מנותקים.


ייתכן שהשוק מאותת משהו – אולי בעולם של היום, בעידן המסוים הזה, הפרוזה צריכה להתגייס ולשרת את הצורך האנושי לחזק את המציאות ולהיאחז בה, לספק חומרים פרקטיים ולא בדויים.


בעיניי הפרוזה חשובה, לא רק מהסיבה הפרוזאית שהעולם יחלה ויהיה עצוב בלעדיה, אלא מסיבה נוספת, שעליה אני מבקשת להתעכב.

.

פיקציה בספרות

קנדַל וולטון (Kendall Walton), פילוסוף אמריקאי שעוסק באמנות ובִדיוֹן, טוען שיצירה של אמנות היא פעולה שהדרך הטובה ביותר להבינה היא לראות בה המשך של משחקי־כאילו ששיחקנו בילדותנו. מדובר בסוג של פעולה מדומיינת שתפקידה להרחיב את עולמנו, להנהיר אותו, לבחון אותו, בדיוק כמו שילד עושה. ילדים משקיעים בזה זמן רב כל כך, שעות על גבי שעות, והאמת שמשונה לראות איך זה נעלם בבגרות. ברור לכולנו שמשחק־הכאילו לא נוצר רק לשם הנאה, אלא הוא משמש גם דרך להבנת העולם, אימון חשוב מאין כמותו. והיוצרות ממשיכות לשחק. הן מתיישבות לכתוב ובונות בעזרת הדמיון עולמות פיקטיביים שלמים.


הדמיון איננו יש מאין. הוא מתאפשר על ידי מידע וקשרים, על ידי הַתָּקוֹת מהעולם האמיתי. דמיונות נלקחים מהמציאות וחוקיה. הם נגזרות שלה. לכן מעודדים ילדים לרכוש שפה, מעשירים אותם, כי אותיות, מילים, משפטים, מייצרים עוד אפשרויות להקשרים, להעשרת הדמיון. בדרך כלל אנחנו עושים שילובים: אני מכירה דובים, אני מכירה צבעים, אדמיין דוב כחול. ככל שאני מכירה יותר דברים, עולמות, תרבויות, יש סיכוי שאוכל לדמיין עולם־כאילו עשיר יותר.


כך גם בפרוזה. כל בדיה היא חיבורים והתקות, מעבדה להבנת העולם, והיא נבנית על ידי הדמיון, על ידי היכולת לראות דברים כאילו היו באמת, לקבל זמן שהוא שונה מהזמן הקיים ולייצג פרספקטיבות אחרות, כאלה שאולי מנוגדות לאמנה מוסרית או לתפיסה פרטית. כשאני מדמיינת משהו אני לא מחויבת לחשוב שהוא באמת מייצג אותי. זאת חירות גדולה, כי היא מאפשרת לי לחקור אזורים אחרים של העולם האנושי בלי פחד.


ואיך זה קשור לקוראות? איך זה קשור לקריאה? האם ייתכן שאמנות מפעילה אותנו גם כשלא אנחנו יוצרות אותה? סרט, הצגה, ספר – מדוע אנחנו מייחסות להם ערך ואיננו פוטרות אותם באמירה 'זאת סתם בדיה'? אנחנו הרי יודעות שזה לא אמיתי. איך זה שאנחנו מתמלאות אמפתיה, מגיבות רגשית לבדיון שלפנינו? מה קורה כאן, הייתכן שאנחנו פשוט מאמינות לדמויות בדיוניות?


אם אני הולכת לקולנוע וצופה בסרט אימה, הגוף שלי משדר אותות של פחד. ליבי מאיץ פעימות, אני מזיעה, אבל לוּ פחדתי באמת, לא הייתי נותרת על הכיסא. הייתי מנסה להזהיר את הגיבור או לרוץ החוצה לקרוא לשוטרים. אבל אני נשארת צמודה לכיסא וקרוב לוודאי שאגיע לצפות בזה שוב. אז אולי אני רק תוהה אם המפלצת אמיתית? אבל אז גופי לא היה משדר פחד אלא ספק. אז אולי בעצם אני מאמינה לבדיה כל עוד אני בתוכה? אבל גם זה בעייתי, כי בילבי גרב־ברך תוכל להניף סוס לעולם ועד, ובלאנש דובואה מחשמלית ושמה תשוקה תשבור את ליבנו גם אחרי שנצא מההצגה.


לתפיסתו של וולטון, האמנות עצמה מפעילה את דמיון הצופָה, הקוראת, באופנים שונים; באמנות הפלסטית, בתאטרון ובקולנוע באופן חזותי, ובספרות באופן מילולי. גם צפייה בסרט או בהצגה וגם קריאה דורשות דמיון, כי רק הדמיון מייצר את החיבור המנטלי שלנו לבדיון. הקוראת צריכה לדמיין שמה שהיא קוראת קורה. זה איננו דמיון טהור, כמו חלימה בהקיץ, אלא דמיון מודרך. הטקסט מנחה מה לדמיין. דמייני אישה שנותנת כעת מבט אחרון בצמה שלה, שהיא הולכת למכור כדי לקנות שעון יקר לאהובה. והאישה הזאת, המדומיינת, מעוררת בך, כקוראת, רגש. אמנם יש מחסום בין עולם הבדיה לעולם המציאות אבל הוא כנראה עביר מבחינה פסיכולוגית ואנשים מגיבים באופן פסיכולוגי לישויות בדיוניות. אפיזודה מדומיינת וחוויה אמיתית מעוררות בנו את אותם מנגנונים פסיכולוגים. הן דומות באופן פנימי, מבחינה עצבית. המעניין הוא שאותו חלק במוח פועל כשמראים לנו פרצוף אמיתי ופרצוף שהונחינו לדמיין, ויש חפיפה בין ראייה (vision) להעלאת תמונה בדמיון (visual imagery).


כך שלא נכון לומר שאנחנו כצופות או כקוראות מרמות את עצמנו לחשוב שהפיקציה אמיתית. אנחנו יודעות היטב שהיא אינה אמיתית. אנחנו לא צופות בעולם הפיקטיבי ממרומי עולם המציאות. אנחנו נכנסות לעולם פיקטיבי ורק מדמיינות שהוא אמיתי, בדיוק כמו במשחק־כאילו, כשילדים משחקים במסיבת תה, והתה כאילו נשפך, ואחד הילדים כאילו חטף כוויה וכאילו בוכה מכאב. זה שונה מחוויה של רגש אמיתי, אבל דומה מאוד.


הפרוזה היא אמת שמתקיימת במשחק־כאילו, ובתור שכזאת היא משמשת עבורנו מעבדה וכלי אימון מנטלי בדיוק כפי שעשו זאת משחקי הכאילו בילדותנו, לקוראת ולא רק לכותבת.


בין סוגי הטקסטים וולטון מחשיב רק את הפרוזה כמרחב שאפשר לדמיין בו משחק־כאילו. וכשם שבובה או דובי הם אביזר במשחק־כאילו, בפרוזה זהו הטקסט. ביוגרפיות, ספרי לימוד, עיתונים, מאמרים ודומיהם אינם נמנים עימה, כי לטענת וולטון הם אינם מקיימים את התנאי המספיק לשימוש כאביזר במשחק־כאילו. אפשר להתווכח על כך, כי יש הרבה ביוגרפיות, אוטוביוגרפיות וממוארים שיכולים לדעתי לענות על התנאי הזה.

.

משחק־כאילו

נחזור למשחק־הכאילו ונחשוב על ספר. נראה אותו כרחבת משחק־כאילו שחוקיו נקבעים מראש – בואו נשחק כאילו יש אדם הכותב הספדים וחי עם פינגווין, בואו נשחק כאילו יש אישה שמדביקה את התינוק שלה לגופה כדי שלא יאונה לו כל רע. בואו נשחק כאילו יש גבר אחד, שמוביל את אמא שלו על עגלה רעועה ברחבי מדינה אפריקאית. והעולמות הבדיוניים האלה הם משחקי כאילו, שאנחנו הסופרות מחוקקות את חוקיהם ומזמינות אתכן לשחק בהם איתנו.


חוקי המשחק נקבעים כבר בהתחלה – שם הספר, הדימוי על העטיפה, המלל בגב – כל המידע הזה צריך להבהיר לכן איזה משחק יצרה התצפיתנית שאני – מִשחק ביער אפל, בבית קטן, ואולי על כוכב אחר. נגיד שכסופרת הבטחתי משחק ביער אפל ולפתע אחת הדמויות בספרי לוגמת שוקו מול מסך גדול. עלול להתעורר ריב. 'אמרת שהגיבורה מדלגת מעל ענפים ואוכלת ציקאדות ופתאום היא לוגמת שוקו בדירה חמימה? זה לא פייר!' בדיוק כמו במשחק־כאילו – כשקבענו מראש שהדובי הוא המורה צביקה, והוא לא יכול להפוך בשום אופן להיות המנהלת ציפי. וכן הלאה וכן הלאה. הדמיון ייקטע והמשחק יסתיים.

.

התנגדות לדמיין

בפרוזה המשחק עלול להיקטע לא רק בגלל בעיות קוניטיניואיטי עם הדמויות, אלא בעיקר במישורים שבהם יש התנגשות עם אמנוֹת שלנו מהעולם האמיתי, ובעיקר כאשר הדמות עושה מעשה לא מוסרי שמגובה על ידי המספר. וולטון מתאר זאת כהתנגדות פסיכולוגית לאפשר לעולם הפיקטיבי להיות שונה מהעולם האמיתי.


אם אקיים, כסופרת, את החוזה ואעמוד בכל מה שהבטחתי, לאורך כל הספר, העולם הפיקטיבי יתקיים וקוראותיי יוכלו לשחק בכאילו, להרגיש, ליהנות, להתרגש, ולשהות בתוך מעבדה פיקטיבית משל עצמן ואולי להבין דבר או שניים על חייהן. הפרוזה היא מדיום אינטימי, לא נגוע, שמתקשר בין יחידים ברגע נתון. זה ייחודי לספרות. באמנויות אחרות בדרך כלל יש קהל – מוזיקה, אמנות פלסטית, קולנוע, תיאטרון. הרגע הספרותי, שבו את קוראת את מה שאני כתבתי ומתרגשת, עוברת משהו, מהרהרת, נפגשת עם עצמך, הוא בעיניי רגע של קרבה אנושית, מחווה בין אדם לאדם, ובתור שכזה חיוני לקיום החברה שלנו. מעבר לכך, קריאה הרי גם מעשירה את הדמיון, היא כלי לפיתוח מחשבתי ורגשי, היא אימון מנטלי מהמשוכללים שפיתחנו, ומהטעמים האלה חשוב עולם הבדיון הספרותי. לכן אני מייחלת שלא נפסיק לכתוב בדיונות ושלא נפסיק לקרוא אותם, שלא נפסיק לשחק בכאילו, ונמשיך להתפתח כיחידים וכחברה. על עצמי אוכל רק להעיד, במילותיה של גאולה עוז מספרי ויקי ויקטוריה – שאתן הכול כדי להרגיש את זה שוב ושוב.


פורסם בכתב העת המוסך (פברואר 2022)

8 צפיות0 תגובות

ההודעה על מותו של שאול אברון הגיעה אלי בטלפון, ביום ששי לפני שבוע, לווינה. הורדתי את השפופרת וקמתי למזוג לעצמי כוסית שיבאס. זה ויסקי שהצחיק אותו. אחר כך התיישבתי שוב. אחר כך קמתי. אחר כך התיישבתי. ואז

לילה אחד, לח וקיצי, בעודי משוטטת ברחובות לב העיר, ראיתי בחורה קרועת בגדים מונחת על ספסל. "מה קרה לך?" שאלתי אותה. "אנסו אותי," ענתה לי. "בואי נלך למשטרה," אמרתי והושטתי לה יד. "לא רוצה," ענתה כשהיא נע

האוטובוס לאטלנטיק סיטי יצא מהארלם. מחיר הכרטיס כלל כיבוד קל באוטובוס (בוטנים ודיאט פפסי) ושובר של 30 דולר להימורים – מכונות מזל, לא קזינו; מהמרים, לא שחקנים. כששאלתי איפה אוכלים באטלנטיק סיטי, מולי,