המיותרים

מרגלית בלוך היתה אישה מוצלחת.

היא היתה בת 51, אלמנה אמנם, אבל חתיכה, חכמה ומלאת עניין. היא התגוררה בדירה בדמי מפתח ברחוב בורוכוב במרכז תל אביב, מה שאומר ברגל לכל מקום, וידעה גם למצות את העיר על ענייניה הקטנים - תערוכות, הצגות, שוק איכרים פה, שוק פשפשים שם, מכירות מיוחדות של בגדים מעוצבים, נעליים, תיקים, הכל הכל. היא היתה אביזרנית בטלוויזיה אבל עזבה לפני שנתיים כשהערוץ הראשון התחיל עם הרפורמה והציע תנאי פרישה מצוינים לעובדים ותיקים. הפרישה היתה אולי מצטיירת כהצלחה גדולה יותר אלמלא בעלה נתן היה מגלה את הסרטן שבו חודשיים בדיוק לאחר מכן. אבל כך קרה. ובמקום לנסוע לחו"ל לטיול ארוך שבו תכננו לפגוש גם את בנם היחיד ארי, שטייל כבר שנה מחוץ לישראל, הם נשאבו לתוך מלאכת הגסיסה שארכה שנה שלמה.

אחרי פרישתה ומות בעלה, שני אירועים סמוכים בחייה, הרגישה מרגלית חלולה כמו חליל.

היא ידעה שתצטרך למצוא מקור פרנסה. נתן, בעלה המת, שהיה אמן, לימד ציור, הכין פורטרטים בהזמנה, אבל בסופו של דבר השאיר רק מחסן פלסטיק מכוער מ'אייס' ובו כל ציוד הציור והעבודות שלו, שלא הצליחו להימכר. הוא דווקא ניסה וערך כמה תערוכות, אבל הן תמיד היו מתנ"סיות משהו ועוררו הסתייגות. שלא לדבר על כך שהציורים היו מה שחברה מבינה שלה כינתה "פשוטים מדי" ולא היה בהם הריבוד הדרוש. גם דירה הם אף פעם לא הצליחו לקנות, והדמ"פ הנוכחית היתה של הוריה. נתן ומרגלית עברו להתגורר כאן אחרי שאבא שלה נפטר. שנה אחר כך נפטרה גם אמא של מרגלית, וכך זכו אולי מן ההפקר.

היא תלתה את מצבם הכלכלי הגבולי בנתן. הוא פחד. בה היתה יותר תעוזה אבל איכשהו לא הבינה את ההזדמנויות בזמן אמת וכשראתה כאלה וניסתה לשכנע את נתן, הן כבר היו פחות אטרקטיביות. כמו הדירה ההיא ברחוב שלום עליכם, הנכס הכי קרוב לקניה שאי פעם עמד על הפרק. שני נכדים שירשו את הדירה של הסבתא. הנכד בנה בדיוק בית ונזקק מאוד לכסף. מרגלית שמעה עליהם מחברה שלה שגרה בבניין, והבינה שיש כאן הזדמנות, אבל נתן היסס, הנכד חזר בו ברגע האחרון ואחותו נכנסה לגור בדירה עם הבת של החברה השכנה.

לפחות היתה הדירה בדמי מפתח. לפחות, ידעה, יהיה לה תמיד איפה לגור.


יואל גוטמן, מכר של נתן, נכנס לחייה בשבוע השבעה. היא הכירה אותו במעומעם, ידעה שקיים אדם כזה. כעת בא לנחם אותה, בעקבות מודעת האבל שפורסמה בעיתון. הוא סיפר שנתן והוא למדו ביחד רישום. הוא הבין שהוא לא מוכשר מספיק והלך ללמוד משפטים. הוא ניסה לשכנע גם את נתן ללמוד משפטים, בגלל הזיכרון המצוין שהיה לו לפרטים. האם רמז שזה גם מה שנתן היה צריך לעשות? ללמוד מקצוע אמיתי ולא לבלבל לעצמו את המוח? מרגלית נדרכה. היא רק אמרה לו שהם הסתדרו גם ככה ומשהו בהבעת פניה, כשפישקה מעט את פיה בעמדה נחרצת לטובת בעלה, הרשים מאוד את יואל. הוא חשב כמה ימים ואז בא אליה בהצעה לפתוח חנות יד שניה קטנה. הוא היה עורך דין מטעם האפוטרופוס הכללי, והיתה לו נגישות לדירות ששיכלו את בעליהן. כך תוכל לשים יד על פריטי עזבונות של אנשים ערירים שצריך לפנות את דירתם, אמר, והרקע האביזרני שהיה לה יעזור לה לבחור נכון. הרעיון מאוד קסם לה. זאת היתה היזמות שמעולם לא מימשה, כך הרגישה. הפוטנציאל שישן בתוכה כל השנים. החמיא לה שיואל פונה אל הצד הזה שלה. ליואל זאת היתה דרך מצוינת להתקרב אליה. הוא חי לבד כל השנים. הוא היה רווק. אולי הגיע הרגע.

בפעם הראשונה שמרגלית הגיעה לדירה ערירית היא לבשה חליפת טרנינג כחולה, אספה את שערה לקוקו ונראתה ליואל כמו תלמידת תיכון סקרנית. היא פצחה במלאכת הנבירה ללא גינונים מיותרים. זה הפתיע אותה והיא ציינה את זה באוזניו. היא, שהיתה אישה נקיה ומסודרת, התפלשה בריחות אחרים ופלתה ושלפה כל מה שנראה לה בשקיקה כמעט. כסף ופרטי יודאיקה, אם היו, הוא לקח אליו, וסיפר לה שאוספים את זה לתרומה למוסדות בארץ. לדירות הבאות היא כבר הגיעה עם עגלת קניות לתוכה ארזה חיים אנונימיים של אנשים שלא הכירה. גם יואל חיטט שם, אבל אצלו זה היה חיטוט ממוקד. הוא חיפש רק מסמכים שקשורים לדירה עצמה ולחשבונות הבנק של בעליה.

"מה עושים עם כל הנכסים האלה?" מרגלית שאלה את יואל. הוא חייך אליה חיוך מודע מאוד וענה, "כאן אני נכנס לתמונה." היה משהו עקום במשפט הזה אבל מרגלית חייכה אליו בחזרה, כמו אישה ששמחה שיש לידה צייד מוצלח, למרות שהיא לא אוהבת ירי. "המתים האלה סיימו את תפקידם בחיים", הסביר לה, "ועד כה לא נמצא להם קרוב משפחה רחוק." הוא ידאג למכור את הדירות האלה למען המדינה, המשיך, ופה ושם ימכור דירה לעצמו "בתנאים מיוחדים", התרברב באוזניה. יואל גוטמן צבר לעצמו לא מעט קירות בנישת המיותרים.


ארבע דירות ושלושה חודשים מאוחר יותר היא מצאה חנות פצפונת בדיזנגוף בשכר דירה לא טורדני. ארי, הבן שלה, שחזר לארץ לקראת מותו של נתן, עזר לה לשפץ ולארגן את החנות הקטנה ודי מהר, אולי בגלל שהחזיקה פריטים מאיכות גבוהה, אולי בזכות הטעם הטוב שלה - הכורסא הקומפקטית שהכניסה לחנות ונתנה לכל קונה תחושה שהוא מרכז חייה של מרגלית - נאספו לקוחות קבועים, ולא מעט תיירים, והיא הסתדרה. על הקיר בחנות היה תלוי ציור של נתן, מהמחסן המכוער במרפסת, והיא הבטיחה לעצמה שבכל פעם שתמכור אחד תתלה אחד נוסף. היא חשבה שהציורים של נתן לא מתאימים לתערוכה, כי הם הורסים אחד את השני כשהם מוצגים ביחד, ולא בגלל שהם פשוטים מדי. האמת ששני ציורים היא מכרה מיד. אחר כך זה נעצר.


יואל ניסה לממש את אהבתו, שהתמצתה כרגע בלשהות עם מרגלית, להריח את שערה כשתחלוף לידו ולהתחכך בה פה ושם, ולכן טרח על כמה שיותר דירות. מעולם לא עבד קשה כמו בתקופה ההיא. ומרגלית נענתה לכל הזמנה.

היא אהבה את הדירות הזרות, השקט סביב, השיחות ביניהם, שנשאו הבטחה סודית שאת הזווית החמדנית הזאת של חייהם ישמרו לעצמם. אחרי כמה שעות היתה יוצאת מהדירה בעגלה עמוסה חפצי נוי שלא יכלה לדעת את חשיבותם למת, בספרים במצב טוב, תמונות, תכשיטים אם היו, בגדים. את הבגדים ארזה מיד בשקיות אשפה גדולות ושלחה לניקוי. רק אחר כך מיינה אותם. אצלה בבוידם היו חבילות על חבילות, ארוזות נהדר אמנם, של חפצים של נתן שלא היתה מסוגלת למיין ובודאי לא לזרוק.

היא הרגישה שיואל רוצה אותה, את הגוף שלה, וזה נסך בה בטחון. היא היתה מודעת לפעולות שלה כשהיתה לידו, אבל בכל פעם שהביט בה במבט חרמן היא עצמה את עיניה. בעלה ששרץ עדיין במוחה היה חצי צרה. היא בעיקר לא יכלה לשאת את עצמה. נתן והיא היו הדבר היחיד הטהור בחייה. נתן והיא. זוג, עם ילד אחד. לא חיים מושלמים במיוחד, אבל נקיים. הם אף פעם לא חצו קו אדום. לא היו להם חובות ולא בגידות. וביואל היה משהו שפל. הדירות האלה, המבט בעיניו. והיא נמשכה לזה לעזאזל.


הימים חלפו. מרגלית היתה מסוג הנשים שלא משאירות לעצמן הרבה פנאי. היא היתה עסוקה ופעלתנית ובלילות היתה נרדמת מעייפות טובה, ללא כדורים, ומתחילה את יומה מוקדם בבוקר. זה היה כמעט טוב. היא הסתדרה יפה אבל עדיין התגעגעה לריח הציור בדירה, לשלווה של נתן, לניקיונו של אדם שבטוח בתלם שלו. היה משהו אבוד בפעולותיה, ואם לא די בזה, גם ארי שלה, בנה יחידה, לא מצא את מקומו. הוא חזר מחו"ל אחרי שהייה ארוכה. פוסטרים ביפן, אניות דגים באוסטרליה, תכשיטים בארה"ב, בגדים באירופה, התחנות הרגילות שצעירים ישראלים עוברים בחו"ל. ומאז שובו לישראל לא הצליח לעשות שום דבר בעל משמעות. מרגלית דחפה אותו לכל מיני דברים. היא סידרה לו עבודה במטבח של מסעדה ליד הבית כי לדעתה הוא הפנים את הבישול שלה הרבה יותר ממה שחשב, חומרי הגלם היו נגישים בכל מקום, אז למה לא. אחרי שלא נהייה שף, ואף פוטר, היא אמרה לו שתמיד היתה לו גישה קולנועית והציעה עריכת וידאו. גם זה לא עבד. בסוף הוא אפילו ניסה ללמוד טאי צ'י כי מרגלית נזכרה שבחוג אמנויות לחימה התמיד הכי הרבה זמן. אבל גם זה התחיל בפרץ אנרגטי והתנדף אפילו לא בייאוש. תמיד היו סיבות, והן היו חיצוניות, וכשארי מנה אותן לאמא שלו, היא השתכנעה בקלות. זה לא היה הוא. את כל הקורסים שלקח היא מימנה כי "זה לימודים". היא גם קנתה לו טוסטוס כדי שיוכל לנוע ביתר קלות. כל התפאורה הזאת השעתה את הספק שלה לגביו וכשרשמה את הצ'קים דיברה לנתן, אביו המת, התווכחה אתו יותר נכון. "אתה רואה, הוא מצליח, הוא מסתדר, לא כולם צריכים ללמוד באוניברסיטה." ונתן לא ענה, מה שחיזק את צדקתה. אבל היו לה השעות בחנות הקטנה שלה, כשהיתה מסדרת את כל הפריטים שדגה באותו שבוע, כשהיתה מסירה אבק מהמדפים, כשסתם בהתה החוצה לרחוב דיזנגוף, שבשנים האחרונות החזיר לעצמו מעט תנועה כי אנשים התגעגעו לרחובות, לצעידה פשוטה קדימה ולא במעגלי הקניונים. ואז, בשעות השקטות היתה חושבת על הבן שלה, שחייו התנהלו ללא תשוקה, ללא הסתכלות אמיתית, ללא מטרה. תמיד אמרו שהדור הבא משוכלל יותר. שילדים יחידים מוכשרים יותר. בשיחה היחידה שהיתה לה פעם על ארי – עם שכנה שבנה היה כנר וירטואוז שניגן בעולם - אמרה לה השכנה, "עדיף בן כמו שלך, הבן שלי משונה." ומרגלית הסכימה להתנחם, בעיקר אחרי שבן השכנה הרג את עצמו, ושָנים זה החזיק אותה. אבל עכשיו, כשארי היה בן עשרים ושש, חי בחדר בו גדל ולא באמת התמקם בעולם - עלה, לא גזע עץ - היא דאגה לו. היא הבינה שטעתה איפושהו.

ועוד לחשוב כמה התעקשה לקרוא לו ארי. במלרע! נתן רצה מורדי, על שם אבא שלו, מרדכי, אבל לא עזר לו כלום. היא לא היתה מוכנה לוותר. היה כל כך קשה להרות אותו ורק היא תחליט לגבי השם. כה נחרצת היתה אז. כעת הודתה בתוכה שבנה היחיד הוא בסך הכל מורדי, מורדי בלוך.

אבל היה בארי איזה טוב לב שנגע ללבה. תמיד ברבע גרוש שהיה לו קנה לה פרחים, או לקח אותה לסרט, או הזמין אותה למסעדה נחמדה. כאילו מיד כשהיה לו רצה להראות לה שהכל בסדר, שהוא לא אכזבה כזאת גדולה. והמחוות האלה המסו את לבה בכל פעם מחדש.


ערב אחד, כשעמדה לסגור את החנות וללכת הביתה, ארי הופיע. למרות שגרו באותה דירה, היא לא ראתה אותו הרבה. הם לא חיו באותם לוחות זמנים. היא הופתעה ונישקה אותו בשמחה.

"מה שלומך?" היא שאלה. הוא הריח טוב ועלתה בה תחושת גאווה קלה.

"אני נכנס ליזמות נדל"ן. הפעם זה סופי." היתה בקולו התלהבות שלא הכירה. יזמות, מילה שפשתה בעיר מאז הורדת הרבית במשק וטירוף קניות הנכסים. זה שיווה לתל אביב תחושה של פעילות, אין מה להגיד.

"זה תחום מתפתח. אפילו חשבתי שהחבר הזה שלך יוכל לעזור קצת עם העזבונות שלו." ארי בלוך, בנה היחיד של מרגלית בלוך, הרגיש שאולי סופסוף הוא יצליח במשהו. הוא הרגיש שזאת ההזדמנות שלו.

"הוא לא חבר שלי," מרגלית תיקנה אותו מיד, "וקוראים לו יואל."

"יואל. בסדר. חשבתי שהוא יוכל לזרוק לנו עצמות מדי פעם." מרגלית לא ענתה.

"לחבר שלי יש משרד פעיל שכבר עובד טוב בשוק. אני צריך קצת כסף כדי להיכנס לעסק שלו. הוא הבטיח לי כבר להרוויח מעסקה שהוא עומד לסגור החודש. משהו גדול. דירה עם אישורי בניה על גג."

"הכל נשמע נהדר, אבל למה אתה צריך להיות שותף? למה הוא צריך שותף? תעבוד אצלו קצת, תשתפשף, תבין את השוק."

"די, אמא. אני לא יכול יותר לשחק. אני מוכרח לקחת את עצמי ברצינות. זאת ההזדמנות שלי."

מרגלית היתה מוכנה כבר לצאת מהחנות. הכל היה ארוז ונעול. היא גלגלה את עגלת הקניות הקטנה שלקחה הביתה תמיד בסוף היום.

"את כל הזמן שואלת אותי מה אני אוהב לעשות. אז הנה. אני אוהב לקנות ולמכור."

"נדל"ן זה תחום רציני. אולי תירשם ללימודים?"

"למה לימודים? אני רוצה לקנות ולמכור. אני אלמד מהשטח."

היא התרוממה מנעילת הדלת. החנות היתה כעת מוגפת.

"בכמה כסף מדובר עם החבר שלך?" היא שאלה.

"מאה אלף שקל."

"זה הרבה כסף."

"נכון, זאת השקעה. אבל זה שווה. זה לא כמו כל הקורסים הדבילים שעשיתי. אני כבר מכסה חמישית בסוף החודש."

"אם העסקה שהוא מבטיח תצליח."

"היא תצליח. זה כבר ממש סגור."

"אולי תחכה עד שהיא תיסגר?"

הם כבר צעדו ברחוב, דרומה לכיוון רחוב בורוכוב. ארי נעצר.

"ידעתי שאני לא צריך לספר לך. ידעתי שאת לא סומכת עלי. את בדיוק כמו אבא, רק תמיד עשית את עצמך שאת לא."

"ארי, זה לא שאני לא סומכת עליך," היא אמרה. "אני רק לא מבינה למה צריך למהר כל כך. נזמין באמת את יואל לארוחת ערב, תדבר אתו, תתייעץ בו. אני בטוחה שיהיה לו מה להגיד."

"אמא, אני צריך את הכסף השבוע." הוא נעצר והביט בה. "סופסוף אני רוצה לעשות משהו, משהו שלא את מסדרת לי. אני רוצה לעשות את זה."

"ארי חמודי, אנחנו באמצע הרחוב, אני אחרי יום עבודה. בוא נדבר על זה תכף בשקט, בבית. אתה יכול להירגע לרגע?"

"לא צריך אמא. אני אסתדר כבר." ארי כעס. הוא נטש אותה וחזר לטוסטוס שהחנה מול החנות.

"ארי, חכה." היא קראה לעברו, אבל הוא חיווה בידו, תעזבי, והתרחק משם.


באותו ערב מרגלית היתה מאוד מוטרדת. מה אם זאת כן פריצת הדרך שלו? מה אם הוא בסך הכל לוקח סיכון מחושב? היא צריכה לתמוך בו, לתת לו גב, רק ככה ירגיש בטוח ויתקדם. אולי זאת היתה הבעיה כל השנים, שהם תמיד פקפקו, גילו הסתייגות? שאף פעם לא דרשו ממנו להתמודד באמת? אולי בגלל זה הוא לא הצליח לפרוץ קדימה? אולי לזה התכוון נתן כשאמר לה פעם שהפתרונות שלהם לא פועלים לטובת הילד.

ואז נזכרה במה שכמעט הצליחה לשכוח.

בזמן שהייתו באירופה, בדיוק טרם שובו לישראל, ארי ישב שבוע בכלא הגרמני וגורש מגרמניה לנצח באשמת שימוש ואחזקה של חשיש. בזמנים רחוקים יותר, באותה גרמניה בדיוק, גירוש כזה היה נחשב להישג.

היא זכרה קשר טלפוני מקוטע, בכי, פחד, אבל היא היתה טרודה מאוד במחלה של נתן ולא נסעה לבקר את ארי. היא אמרה לו שכל מה שקורה קשור למותו המתקרב של אביו וזאת הדרך שלו להתמודד. היא אמרה שלא תוכל לבוא לבקר אותו וביקשה ממנו להחזיק מעמד. לנתן היא לא סיפרה מילה. מתנת גסיסה.

אבל האירוע, למרות שלא דובר בו, נותר בתודעה שלה, וכעת התעצם - החשש שישיג את הכסף בדרכים אחרות, עקומות, שבאמת עלולות להזיק לו. היא מוכרחה לעזור לבן שלה, מוכרחה לדאוג שזה יצליח. היא לא חיכתה עד הבוקר. בחצות התקשרה אליו. הוא היה אצל חברים. היא אמרה שתלווה לו מה שהוא צריך.

היא נרדמה מאושרת.


וזה היה שווה. העסקה המדוברת באמת הצליחה. ועוד עסקה קטנה, ונראה שארי משגשג. וכמו תמיד, מיד כשהיה לו כסף, ארי צ'יפר את אמא שלו. וגם את עצמו. הוא קנה בגדים חדשים, התקלח מדי בוקר ויצא למשרד שלו. די מהר הוא גם שכר לעצמו דירת סטודיו קטנה עם נוף אל הים.

עזיבתו מיצקה את בדידותה. כעת היתה לגמרי לבד, אבל ידעה שכך נכון. העובדה שארי עבד והתחיל להיראות כמו אדם בפני עצמו הפיחה בה תחושה של נורמליות והיא הסתפקה בזה. הקשר בינה לבין יואל לא הצליח להתרומם מעל הפונקציונליות עליה נשען. אולי עכשיו, כשהדירה שלה תעמוד לרשותה. סופסוף היא תוכל גם לספר משהו טוב על הבן שלה. היא תמיד התפתלה. אבל עכשיו יש לבן שלה משרד תווך, הוא בעסקי נדל"ן, הכל סביבו הפך מוצק בן לילה. הגיעה העת לארוחת ערב בדירתה. שיחה סביב אוכל ויין היא עניין חיובי. אולי יוכלו להתקרב הוא והיא, אולי יוכל להועיל לארי בעסקיו.

אבל הצלחתו של ארי נראתה כמו הבלחה קצרה. בפעם הבאה שהגיע לבקר אותה בחנות סיפר לה שהוא שקוע בחובות עד צוואר, שלא סיפר לה את האמת כי חשב שהעניינים יסתדרו ולא רצה שתתעצב, אבל כעת הכל אבוד והוא מתכנן לשוב הביתה בימים הקרובים.


כשיואל הודיע למרגלית על דירה פנויה יומיים לאחר מכן, היא התעוררה בציפייה לפגישה איתו. אולי תספר לו על ארי. היא התקלחה, לבשה טרנינג, אספה שיער והביטה במראה. באותו בוקר הקפידה יותר על בבואתה, מודעת לא מודעת למעשיה.

"המת היה אזרח חוץ. הוא הגיע לכאן כמה פעמים בשנה. יש כאן בעיקר בגדים," יואל אמר לה כשפתח לה את הדלת. מרגלית ערכה סיור מהיר בדירה. זאת היתה דירה די ריקה, ולרגע חשבה שלא יהיה לה מה לקחת לחנות. המטבח היה מאובזר כמו מטבחון של צימר - מכונת קפה, קפסולות קפה לאספרסו ואריזות קטנות של סוכר, אבל בסלון היה בר נחמד ועלה בדעתה לשתות. היא היתה מתוחה. כשהציעה ליואל קמפרי עם קרח וסודה שמצאה במקרר, הוא כיווץ את גבותיו והסתכל עליה במבט שואל. היא פתחה את עיניה במבט מיתמם והגישה לו כוס. הם צחקו לחיים. אחר כך הניחו את הכוסות בסלון ועברו לחדר השני, שם היה ארון בגדים, שם היתה ארונית מסמכים, בעצם כל הדברים שלשמם באו.

יואל החל למיין מסמכים ליד הארונית והיא נפנתה לארון הבגדים. הם עבדו בשקט כמה זמן. הבגדים של האיש היו מאוד נקיים, מאווררים. בתוך הארון היתה מונחת שקית שקופה ובתוכה חולצות שחזרו מניקוי. הבגדים היו במצב חדש. היא העבירה את רוב תכולת הארון לעגלת הקניות שלה. במגבות לא נגעה, וגם לא במצעים. על מוט התלייה היו שתי חליפות קיץ בתוך אריזה משלהן. גם אותן העבירה לעגלה אבל אז הרגישה שהן כבדות יותר משציפתה. באינסטינקט הפנתה מבט ליואל, לבדוק אם הוא רואה. הוא היה שקוע בקריאה. היא הציצה בזהירות לתוך אריזת חליפה אחת וקלטה בתחתית האריזה חבילות דולרים. היא רכסה אותה וקיפלה אותה בזהירות לתוך עגלת הקניות. היא הציצה לתוך האריזה השניה וגם שם היו מונחים שטרות זרים. היא שוב הסתכלה על יואל שלא נראה מודע לדבר מהמתרחש וחזרה על פעולתה בשקט. הלב שלה השתולל. כמות האדרנלין שהיתה בגופה יכלה להספיק לשבוע. לא יכול להיות שזה באמת קורה. הדבר הכי קרוב לזכייה בלוטו.

היא סגרה את עגלת הקניות. לפתע היה לה דחוף לחיות. היא הביטה ביואל. גופה בער. היא התקרבה אליו ונגעה בפניו. הוא היה מרוכז באיזה נייר וקפץ בבהלה. זאת היתה פעולה חריגה מצדה ויואל, שהיה בן אדם מסודר, התבלבל לרגע מהאקראיות הזאת. הוא הניח את הנייר והביט בה. היא נישקה אותו. המגע על השפתיים היה לה משונה. טעם זר, אבל היא תיארה לעצמה שזה ככה. הרי לא הייתה עם גבר הרבה זמן. וכשהייתה זה תמיד היה נתן שלה. יואל נישק אותה עכשיו במסירות וגם ליקק אוזן וגם פתח את הרוכסן של הטרנינג, הרים את החולצה הדקה שמתחת ומצא פטמה. הוא גם הפשיט אותה, וגם החדיר אצבע לתוכה. הוא לא אמר מילה. הוא היה בתוך פרוטוקול אחד גדול. הוא הפסיק לרגע רק כדי לרוץ לארון ולשלוף משם מגבת גדולה אותה פרש על המיטה. הוא הוריד את המכנסיים שלו בזריזות וחזר למרגלית בחריצות. היא היתה מגורה לגמרי, כאילו המוח פקד על הגוף לעשות הכל כדי שלא תוכל לחשוב עכשיו. היא שמעה את עצמה לוחשת ליואל, "אני רוצה אותך בפנים", הוא נאק ותכף ומיד נטש את כל הפעולות שלו ונכנס לתוכה. היה לה נעים באותו רגע. פעולת החיכוך הזאת, ההתרגשות שלו ממשהו שאולי היא מייצרת. השמחה הזאת של גבר-אישה, שמחה שהיתה פעם חלק משיגרת חייה. הוא גמר מהר, ובאופן מוחלט כל כך שריפה את כל איבריו באחת. הוא נשכב על המיטה והחזיר לעצמו את הנשימה. הוא לא הרגיש שהיא דומעת.

די מהר התיישב על המיטה ורכס את מכנסיו. על פניו הופיעה זחיחות של אדם מאושר. הוא חייך אליה. אחרי כמה דקות מרגלית התיישבה גם היא והתחילה להתלבש. יואל חזר לענייני המסמכים, אבל לפעולתו נוספה שריקה נעימה. זה הרגיע אותה.

היא הסירה את המגבת ודחפה אותה לעגלת הקניות שלה, מתחה ויישרה את כיסוי המיטה. אחר כך הלכה לחדר האמבטיה. היא מחתה את הזרע שלו ושטפה טוב טוב את הפנים והידיים. היא סידרה את הקוקו. היא נראתה כרגיל.

כעת ניגשה לסלון לסיבוב נוסף של קמפרי. היא לא היתה שתיינית גדולה, אבל המרירות המתוקה של המשקה הזה תמכה בה עכשיו. היא חזרה לחדר השינה והגישה ליואל כוס. הכל נראה לה פשוט פתאום.

היא התקרבה לחלון הגדול והביטה החוצה לנוף התל אביבי שנשקף מחדר השינה. את הגניבה שלה הדחיקה. כמו פעולה נשית אינטימית, החלפת טמפון נניח. מכיוון שהדירה היתה בקומה גבוהה, ופנתה מערבה, היא הצליחה לראות פיסת ים. גגות הבניינים והרחובות הקטנים היו מונחים תחתיה, שדה אורבני פורה. היא אהבה את העיר הזאת. היא סגרה את החלון וחייכה לעצמה. אתמול לא עצמה עין בגלל הבן שלה והיום יש לה איך לעזור לו, יש לה סיכוי לחבר טוב. הגבול רק בראש שלנו. אנחנו תמיד יכולים לחצות אותו וללכת לאן שנחפוץ.

יואל רוקן את הכוס והניח אותה בצד. הוא ניגש לעגלה שלה.

"איך החליפות? כדאי לי למדוד?"

מרגלית הפסיקה לנשום. עכשיו ההתנהגות של יואל היתה חריגה. הוא לא גילה כל עניין בבגדים עד היום.

הוא פתח את העגלה והוציא את המגבת.

"אולי מעכשיו תביאי אותה תמיד? מה את אומרת? זאת תהיה המגבת שלנו." מרגלית הסתכלה עליו באימה.

"לא מוכרחים, לא מוכרחים. סתם צחקתי." יואל אמר.

הוא שלף שק חליפה אחד, הסיע את הרוכסן למטה והביט בחליפה.

"ממש חדשה," הוא אמר בהתפעלות והוציא את החליפה כדי למדוד אותה. הוא לא אמר דבר על המשקל החריג, הוא לא הציץ לתוך הכיסוי. הוא מדד את הז'קט. מרגלית, שהיתה קפואה לגמרי הבינה שהיא מוכרחה להתנהג בטבעיות.

היא ניגשה אליו כדי לסדר לו קמט על הכתף אבל נתקלה בעגלה. העגלה נפלה ותכולת שק החליפה נשפכה. חבילות מסודרות של מה שכרגע זיהתה כלירה שטרלינג.

יואל הסתכל. לקח לו כמה שניות להבין מה ראה. הוא בעט בעגלה וכיסוי החליפה השני צץ. הוא חטף אותו והסיע את הרוכסן במהירות והפך גם את תכולתו לרצפה. חבילות על חבילות של דולרים צנחו לצד הלירה שטרלינג.

ואז הוא הביט בה במבט הכי עצוב בעולם.

הוא התחיל לאסוף את השטרות לתוך תיק המסמכים שלו. חבילה אחר חבילה. ז'קט החליפה של המת עדיין תלוי על גופו. מרגלית הביטה עליו.

"אני צריכה את הכסף," היא אמרה.

יואל צחק צחוק לא מצחיק.

"מה את אומרת." הוא המשיך לאסוף את הכסף ואפילו לא הביט לעברה.

"הבן שלי בצרות."

יואל התרומם והתקרב אליה.

"כמה זמן את גונבת ממני?"

"אף פעם לא גנבתי, יואל. רק היום. בחיי."

"וגם את זה לא תכננתי," הוסיפה בשקט.

יואל יצא מהחדר וחזר עם בקבוק הקמפרי מהסלון. הוא לגם ממנו ועיווה את פרצופו. היה ברור שהוא לא באמת אוהב לשתות.

"את כל כך מוצאת חן בעיני. אף פעם זה לא קרה לי. כל השנים האלה."

מרגלית מיהרה לענות. "גם א..." אבל יואל היסה אותה.

"חודשִים אני מנסה להתקרב אלייך. אומר לעצמי, יואל, תן לה את הזמן שלה. תהיה סבלני. ועכשיו את הורסת הכל בגלל הבן הכלומניק שלך."

"הוא לא כ"

"שקט!" הוא צרח. "אל תעני לי."

מרגלית קרסה אל המיטה והתיישבה עליה.

"פגשתי פעם את נתן. לפני המון שנים. הבן שלכם בדיוק נולד ונתן שלף מיד תמונה שלך ושל התינוק. כל כך קינאתי בו."

הוא גמר לארוז את כל הכסף ורכס את התיק שלו. הוא הוריד את הז'קט והטיל אותו על המיטה.

"כבר חשבתי שלעולם לא תסכימי. כבר החלטתי להסתפק בשהיות האלה איתך בדירות של האפוטרופוס הכללי. והיום פתאום הסכמת. נישקת אותי." הוא עיווה חיוך.

"ולרגע חשבתי שאני הוזה. לרגע חשדתי, כי נשים לא היו טובות אלי. הן תמיד רצו אותי בשביל כסף. ויש לי כסף, מרגלית, אבל הרגשתי את הגוף שלך נימוך, הרגשתי שאת מתמסרת אלי. שאת באמת רוצה."

עיניו התרוקנו בהילוך איטי. "את שכבת אתי בגלל זה," הוא הצביע על התיק, "כדי להסיח את דעתי."

מרגלית נדה בראשה והניעה את ידה. היא נעמדה כדי ללכת. היא הרימה את העגלה שלה ודחפה את הבגדים בחזרה לתוכה. הכל התלכלך כל כך.

יואל דחף אותה למיטה.

"את לא הולכת כל כך מהר."

מרגלית הביטה בו משותקת לגמרי. זה לא יתכן. הכל היה כל כך נכון לפני כמה דקות. למה האמת המחורבנת הזאת צצה תמיד בעיתויים כל כך גרועים? היא יכלה לצאת מכאן עם כסף, ובדירות הבאות היתה משכללת את זה ומדללת ערימות שטרות אם היתה מוצאת, ולוקחת פה ושם תכשיטים טובים. יואל לא היה יודע, היא היתה מתרגלת אליו לאט לאט, גורמת לו לשרוק עוד ועוד. ארי היה נחלץ מהבוץ.

"אני רוצה אותך בפנים." הוא חיקה אותה בקול רע. הוא פתח את המכנסיים והתקרב לעברה על המיטה, כשהוא על ברכיו. "אני רוצה אותך בפנים. נו, תגידי."

"יואל, בבקשה, אל תעשה את זה."

הוא סטר לה בעוצמה.

"אל תעשה מה? אף אחד לא נכנס אתי לדירות האלה מעולם. את יודעת? סוד שמור. סיכון מקצועי. ואני הכנסתי אותך להיכל הזה, ככה בלארג'יות, והזמנתי אותך לחלוק את האוצר שלי."

היא ניסתה לזוז אבל היה לו כוח שהיא מעולם לא נתקלה בו. הוא גרף ממנה את מכנסי הטרנינג ואת התחתונים.

"ומה את עושה בתמורה?"

היא נאנחה לתוך עצמה. "יואל, לא. "

"נו, תגידי את זה!" הוא צרח ושוב סטר לה. "בפנים." כעת ניסה להיכנס לתוכה.

"די, תפסיק!" אימת תרעלה אחזה בה פתאום. מה היא תעשה עם כל הכעס שירוקן לתוכה?

יואל לא הקשיב לה. הוא הניח כף יד מזיעה על פיה שתשתוק כבר. היא גיששה בידיה ומצאה את בקבוק הקמפרי שהיה זרוק על המיטה. היא הטיחה אותו בראשו. בום מטורף. ועוד אחד. הבקבוק לא נשבר, אבל יואל קרס. היא התנתקה ממנו במהירות והוא החליק לרצפה.

מרגלית גרפה את בגדיה לגופה והביטה ביואל. עיניו היו פקוחות מעט, פיו היה פסוק מעט. נראה שהוא ישן, חולם. היא רכנה אליו ורכסה את מכנסיו. אחר כך יישרה את כיסוי המיטה. יואל לא זז.

היא ניגשה לעגלת הקניות שלה ושלפה את המגבת שדחפה לתוכה כמה דקות קודם. היא ניגבה היטב את הדם שנקווה על הרצפה. לא הרבה דם, אבל מספיק. כעת יישרה את בגדיה ואת שערה ולגמה מהשארית הוורדרדה שנותרה בתחתית הכוס. היא הטילה את המגבת ואת הכוס הריקה לתוך העגלה שלה, לקחה את התיק עם הכסף ויצאה משם.


מתוך תל אביב נואר (אסף גברון ואתגר קרת עורכים, כנרת זמורה ביתן, 2014).

25 צפיות0 תגובות

כשאני חושבת על פרוזה עולה בראשי תמונה: אני רואה את כל הכותבות בעולם כתצפיתניות בכל מיני פינות – על גבעות, הרים, איים, עננים, מערות, בתוך מעיים, ראשים, קני נשימה. חלקן שוכבות, חלקן צפות, עומדות, קופצות

ההודעה על מותו של שאול אברון הגיעה אלי בטלפון, ביום ששי לפני שבוע, לווינה. הורדתי את השפופרת וקמתי למזוג לעצמי כוסית שיבאס. זה ויסקי שהצחיק אותו. אחר כך התיישבתי שוב. אחר כך קמתי. אחר כך התיישבתי. ואז

לילה אחד, לח וקיצי, בעודי משוטטת ברחובות לב העיר, ראיתי בחורה קרועת בגדים מונחת על ספסל. "מה קרה לך?" שאלתי אותה. "אנסו אותי," ענתה לי. "בואי נלך למשטרה," אמרתי והושטתי לה יד. "לא רוצה," ענתה כשהיא נע