טאפל שפיץ

ההודעה על מותו של שאול אברון הגיעה אלי בטלפון, ביום ששי לפני שבוע, לווינה. הורדתי את השפופרת וקמתי למזוג לעצמי כוסית שיבאס. זה ויסקי שהצחיק אותו. אחר כך התיישבתי שוב. אחר כך קמתי. אחר כך התיישבתי.

ואז, ידעתי בדיוק מה ארצה לעשות הערב – לאכול טאפל שפיץ.

המארחת האוסטרית היתה מזועזעת. זאת מנה ענקית שלא אוכלים לבד ולא אצליח להתגבר עליה, היא קבעה בטון מעט נוקשה. כשראתה אותי מוזגת עוד כוסית שיבאס, אמרה שהיא לא יודעת מי זה שאול, אבל זה כנראה רציני. ניסינו להשיג מקום ב"פלחוטה" (Plachutta), שידועה במנת הטאפל שפיץ שלה. זאת מסעדת רשת עם שלושה סניפים. המילה רשת לא צריכה להרתיע באוסטריה, כי גם את זה יודעים הווינאים לעשות טוב וביעילות. אבל לא היה מקום – שילוב של ששי בערב ותיירות אוכל חזקה מאוד. דווקא שמחתי. הכרתי את המסעדה וידעתי שזה לא ערב לקחת לשם את שאול. הייתי זקוקה למשהו מחוספס יותר. ואז האוסטרית שלנו, שהסבים והסבתות שלה היו ברזיזטנס אז, היא הקפידה לספר כמה ימים קודם, אמרה שיש לה רעיון, ולמרות שלא הכירה את שאול, נראה לה שאת המסעדה הזאת הוא היה אוהב. נסענו לרובע ה-22, רובע צווארון כחול, שהרחובות בו מלאים שיכונים סוציאליים, מה שאצלנו נקרא "עמידר", אבל שלא כמו אצלנו, הארכיטקטורה לא מביכה. מישהו שם חשב גם על זה.

נכנסנו למסעדה שמיד עוררה בי חיוך. עשן סיגריות, ריח עז של תבשילי בשר, המון שפמים, נשים פשוטות ומלצרים לא צעירים שנעו בזריזות בין השולחנות עם מנות עליזות של שניצלים, בשר ושפצלי בפפריקה. אוסטריה עדיין מאפשרת לעשן במסעדות, בחדר שמופרד מהלא מעשנים במחיצה. היא לא מצייתת לחוקים האירופים שכבר אוסרים על כך מזמן. אני מודה שיש בזה משהו תרבותי, בלראות פתאום אוכלוסייה של אנשים מעשנים בבתי קפה, יושבים ליד שולחן, עם עיתון ביד, ולא עומדים בחוץ או נשענים על חלון בסכנת נפילה. אבל למרות כל הרומנטיות שניסיתי לגייס, עברנו לחדר הבא, של הלא מעשנים, והתיישבנו ליד שתי בנות שהיו בסוף הארוחה שלהן ושוחחו ביניהן על דברים שהצחיקו אותן. המארחת שלי הזכירה לי את גודל המנות, והצלחתי להתאפק ולהזמין רק מנה עיקרית. היא חולה על הגולש שלהם, שמגיע עם כרוב כבוש וגבעה של שמנת חמוצה, הודיעה לי אחרי שמסרה את ההזמנה.

הטאפל שפיץ, חתיכה לשולחן, בתרגום חופשי, זו מנה של בשר מבושל בציר עם מעט ירקות שורש ועצמות בקר. הנתח הוא כנראה שפיץ שך, זה לפחות מה ששאול אמר פעם, והבנתי שיש כל מיני חתיכות לבישול בשר באופן הזה, ראמפ, ואפילו כתף. בשר הוא חלק מהתרבות האוסטרית. לשיחות הסלון של פעם היית צריך להגיע עם ידע על תריסר סוגי נתחים לפחות, ולא חשוב כמה הבנת באופרה, אם בזה נפלת, נחשבת בּוּר.

הבשר מתבשל כמה שעות וטעמו נותר טבעי מאוד ולא ממוסך על ידי תבלינים חזקים ועשבי תיבול. בשר נטו. הטאפל שפיץ הגיע עם רוטב נפלא של חזרת מגוררת עם מעט רסק תפוחי עץ מבושלים, והיתה עוד אופציה של חזרת מגוררת עם שמנת מתוקה. הם הגישו גם פירה תפוחי אדמה נפלא, כרוב כבוש בעדינות ביתית ומטבל של מיונז עם עירית קצוצה. אכלנו בפה מלא, בשקיקה, לא בנימוס. ווי, איך התנפלנו, שאול אמר.


פורסם בצהובון יפואי בעריכת ציפה קמפינסקי (נובמבר 2012)

29 צפיות0 תגובות

כשאני חושבת על פרוזה עולה בראשי תמונה: אני רואה את כל הכותבות בעולם כתצפיתניות בכל מיני פינות – על גבעות, הרים, איים, עננים, מערות, בתוך מעיים, ראשים, קני נשימה. חלקן שוכבות, חלקן צפות, עומדות, קופצות

לילה אחד, לח וקיצי, בעודי משוטטת ברחובות לב העיר, ראיתי בחורה קרועת בגדים מונחת על ספסל. "מה קרה לך?" שאלתי אותה. "אנסו אותי," ענתה לי. "בואי נלך למשטרה," אמרתי והושטתי לה יד. "לא רוצה," ענתה כשהיא נע

האוטובוס לאטלנטיק סיטי יצא מהארלם. מחיר הכרטיס כלל כיבוד קל באוטובוס (בוטנים ודיאט פפסי) ושובר של 30 דולר להימורים – מכונות מזל, לא קזינו; מהמרים, לא שחקנים. כששאלתי איפה אוכלים באטלנטיק סיטי, מולי,