גוש דן

קוראים לי אנה פרנק. אני לא אנה של היומן אבל בהחלט נקראתי על שמה מהסיבות הרגילות ובגיל חמש נלקחתי לאמסטרדם כדי לבקר במחבוא שלה ושל בני משפחתה. בהתעלם מהנסיבות שהביאו את משפחת פרנק להסתגר שם, המחבוא נראה סימפטי, ואמסטרדם הסבירה פנים. בגיל חמש לא הבנתי מדוע מרכיבים הורי משקפי שמש בביתה החשוך של אנה פרנק, ולא רק הם, כל המבוגרים שהביאו את ילדיהם לשם. גם כשהעניקו לי תושבות כבוד, וכל המבקרים מחאו כפיים, הם לא הסירו את משקפיהם והילדים לא השתובבו. אין ספק שהשם שלי בעייתי. מאז ומתמיד היו לכך תגובות קשות. ריחמו עלי, בכו, ביזו ואמרו שלא כדאי לחשוב איך היו קוראים לאח שלי אילו היה לי אח, שרק בעזרת השם הגעתי לאן שהגעתי, שההורים שלי חולירות. הגיעו הדברים לידי כך שנשבעתי לעצמי שבבוא היום אשנה את שמי. וחיכיתי לרגע. אולם אירוע מסוים בחיי השפיע עלי בדרך זו או אחרת ולכן עדיין קוראים לי אנה פרנק. זה קרה לפני כמה שנים. הייתי במסעדה בתל-אביב, ניגש אליי איש בגלבייה לבנה ואמר: 'נעים מאד, קוראים לי דן בן-אמוץ, שמעת עלי?' אמרתי: 'נעים גם לי מאד. לא שמעתי עליך. אני לא מהגוש'. 'זה יכול להסביר הרבה דברים,' הוא ענה. 'ואיך קוראים לך?' 'אנה פרנק'. הוא התחיל לצחוק למשמע שמי. לראשונה בחיי. אמרתי לו, 'בחיי, נו. אנה פרנק'. הוא המשיך לצחוק ואמר, 'מצוין, מצוין'. אמרתי לו, 'מר בן-אמוץ, תרשה לי להראות לך משהו'. הוצאתי את תעודת הזהות שלי מהתיק והראיתי לו. הוא הרצין לשנייה אחת וחזר לַצחוק שלו בחשק רב, כאילו אינו מוכן לוותר על מה שזימנו לו החיים באותו רגע. הוא טפח בעדינות על גבי העליון והתיישב לידי. 'אני רוצה לדעת הכל', הוא אמר, 'על אמא שלך, על אבא שלך, על הדוד שלך. עלייך. הכלהכלהכל'. כזה איש הוא היה. סקרן. מאוחר יותר הוא ביקש את מספר הטלפון שלי ובימים הבאים התקשר, שלח מוניות, קבע איתי במקומות, ואני, שתגובתו יצרה בי תחושה נדירה של קבלה, נעניתי, נסעתי, והסכמתי להתקרב. בסופו של דבר, אחרי כמה שבועות של שוטטויות ימינה שמאלה, ונישוקים, הביאה אותי המונית אל ביתו המאוד יפה ביפו המאוד יפה. היה ערב בעיר הערבית. שתינו קצת יין ופטפטנו. הגלבייה הלבנה שלו היתה פתוחה בחלקה העליון והבחנתי בפספּוס על חזהו, פספוס שנראה כמו ריצ'רץ'. 'ניתוח לב פתוח', הוא אמר לי בשעה שספרתי את הפסים. 'חתיכת חרוז', אמרתי לו בהתפעלות. הוא לא עשה רושם שהוא רוצה להיכנס לזה. הוא רצה קירבהרוךנשימות, כמו כולנו, ולאט לאט רכן אלי והתחיל לסעוד אותי בעדינות מענגת, מופלאה, מופתית. גופי הבקיע קולות שגוף מבקיע כשנחמדים אליו, היישר אל תוך חלל הבית, ובין הקשתות של יפו זה נשמע כמו שירה. למחרת בבוקר, אחרי הקפה, חשבתי ללכת הביתה, כולי חיוך אחד גדול, אבל דן ('אנה, קראי לי דן') חזר בדיוק הביתה עם הרבה שקיות ונכנס למטבח. לא חזרתי לדירתי השכורה. לפחות לא מיד. נשארתי אצלו ואכלתי כל מה שבישל. כשהתקשר אליו חבר שמעתי אותו מספר שאנחנו יושבים על הגזוזטרה וסועדים את נשמותינו בתבשיל הזנב המהמם שהכין במו ידיו. "עם אנה פרנק... כן, בחיי'. ואז, הוא, וקרוב לוודאי גם זה שמעבר לקו, התפקעו מצחוק ודן הזמין אותו להיווכח במו עיניו. כך התוודעתי מעט לחברים של דן בן-אמוץ, שבאו להתרשם. 'יש לי סרטן', הוא אמר לי בפתאומיות אחרי כמה ימים. 'רוצה לפתן?' שאלתי, אבל הוא חייך חיוך עייף, ואמר שהוא צריך לנוח. הוא הזמין לי מונית ונפרדנו לשלום. הוא לא התקשר יותר ולא קבע איתי במקומות. כשהתקשרתי אני, ענו לי החברים שהוא חולה ולא נתנו לי לדבר אתו. הם התחילו לטפל בו, להטיס אותו לארצות אחרות ולשדך אותו לטובי המומחים. חברים טובים. אבל הגוף הזה, שערורייה, והוא מת. הזמן חלף, ובכל פעם שנזכרתי בַּאיש עבר בי פמפום. ויום אחד, מתוך געגוע, נוסטלגיה או השד יודע מה, הלכתי לראות את הבית שלו. הבית לא היה. חיפשתי את ספריו בחנויות ספרים. הספרים נעלמו. שאלתי אנשים מהגוש, שכנים, מכולת, ים, ירקות, מה קורה. הם נתנו בי מבט שגרם לי להרכין ראש. לא היו לי הוכחות לקיומו פרט לַפמפום שפקד את גופי, והייתי ממש על הסף, אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו שבר נפשי, ובוודאי שלא אנה פרנק. אז שכחתי את מה שזכרתי, הקמתי משפחה, וברחתי קדימה.