ביקורת
הדמויות של עד יודעות תאוות בשר, גם כשהבשר מגיע בצלחת, במקדש אוכל מפתה שקורץ ל"יועזר בר יין" של שאול אברון (שהספר מוקדש לו), וכשלחם ספוג בדם מתחכך בנייר רטוב מדמעות, בהשאלה מדברי ויקי המתייחסת לכריך סטייק שלקחה הביתה בתיק, לצד מסמכים של “דיני העלבונות" שלה. כשהלב מתרוקן, לפחות שהבטן תישאר מלאה.
גיא עד מצליחה לחבר באמנות בין העלילה הראשית לעלילות המשנה. הפינאלה היא קרשנדו מוצלח המעלה במדרגה אחת לפחות את הרומן המאוד תל־אביבי הזה, שנקרא לכאורה בשטף ובקלילות, אך יש בו רבדים כואבים רבים ומעמקים שמחפים על הקלילות, וחושפים בהדרגה כמו שכבות גיאולוגיות את נפשות הגיבורים המתפתחות לעינינו.
כמעט פגשתי בספר הזה את חד-הקרן של הספרות הישראלית. היהלום הנסתר. פרוזה שמתמסרת לאפשרות לעקוב בצורה אינטימית אחרי אנשים כביכול אפורים, ולאט לאט להפיק מהחיים השקטים, המהוהים שלהם צבע, טעם וחום.
יתכן שספרה של עד מסמן תנועה כלשהי, ושההגירה של פיגורת האם המתחרטת משוליה האוונגרדיים של הספרות העברית אל רומן ריאליסטי מיינסטרימי מעידה על התנרמלותה
גיא עד מרחיבה את יריעת הסיפור אל דמויות נוספות בחיי גיבוריה, אל וריאציות נוספות של חיים משפחתיים, אך לב הסיפור בעיני הוא הקשר האחאי שבין דניאלה ואידו. העובדה שגם בקשר זה, אמיץ ויציב ככל שיהיה, רוחשים סודות, לא תגרור משבר, כפי שאולי ניתן היה לשער, אלא דווקא תעמיק את קרבת הלבבות, ותאפשר לדניאלה להיחלץ מן הדשדוש של חייה.
"הבארשבעים" כתוב בחן, בקלות לכאורה אך בקפדנות ובכושר אבחנה, נוגע ללב ונעים מאוד לקריאה.
במובן מסוים מיוצרת ב"הרימון 7" מעין אוטופיה בעין הסערה. היות והיום מושג האוטופיה כבר אינו אוצר את הבטחת תיקון העולם שנתלתה בו, אפשר לראות בספר זה אוטופיה זהירה. הבית הוא אי המתקיים בתוך עולם, אבל מרבית דייריו זקנים ומותשים והכלכלה הנבונה שמפרנסת אותם היא בעיקר תשלומים מביטוח לאומי. זוהי אוטופיה של הווה הנמצאת תמיד רגע לפני ההתפוררות הבשר, הנפש והזיכרון.
הכתיבה כאן היא חכמה, אינטליגנטית ומעמיקה, עם קישוטים לשוניים שאהבתי מאד. זו עברית מיוחדת ושונה, חוויה ספרותית נהדרת. מעדן. גם קולינרי. ומעבר לכל זה הקורא נשאר עם תחושה שחלחל בו משהו עמוק ויפה, שפה ושם גם פוגש אותו במקומות הפרטיים והכמוסים שלו.