סינגל מאלט

אתמול בבוקר ראיתי את דוריס. האמת שלא בדיוק ראיתי. היא דפקה בדלת ולא פתחתי.

היא קראה, "בובה, יש לי כאן קבבים מהבת דודה שלי. יותר מדי שָמן. קחי, תאכלי. שיהיה לך."

התקרבתי לדלת וביקשתי שתשאיר ליד, כי אני עסוקה עם התינוקת.

אחרי חצי שעה פתחתי את הדלת. על הסף היתה מונחת צלחת חרסינה עטופה בניילון נצמד ודרכו השתקפו שני קבבים שמנמנים ועוד משהו שנראה כמו מלפפון חמוץ. הכול הריח תעשייתי. לקחתי את הצלחת ושמתי במקרר. אחר כך אני אזרוק.

היה חם. יולי. מי מביא קבבים ביולי?

התקשרתי לדוריס כדי להודות לה. מאז שנולדה לי התינוקת לא היה לי הזמן שהיה לי קודם לדבר איתה פנים אל פנים. גם הסבלנות שלי לא היתה במיטבה, ואתמול גם התינוקת שלי לא היתה רגועה.

"בובה, חם היום," היא אמרה. הצעתי לתת לה מאוורר קטן שהיה לי.

היא סירבה. "יש לי אחד בבוידם."

הצעתי לבוא להוריד לה את המאוורר מהבוידם. הבטיחו סופשבוע לוהט, אבל היא אמרה שהיא לא רוצה, שהוא מזכיר לה את אמא שלה.

דוריס שוורץ היתה אחד התנאים בחוזה השכירות שלי. בעלת הדירה ביקשה שאתחייב לדאוג לה "דאגה שכנית". כך קראו לסעיף הזה. ומכיוון שמדובר בהגדרה סתומה, היא היתה מפורטת. "על הדייר/ת להיות בקשר טלפוני עם דוריס שוורץ מדירה מספר 11 לפחות פעם בשבוע ולהיפגש איתה פנים אל פנים לפחות פעמיים בשבוע – יש לוודא שדוריס שוורץ לא סובלת מבדידות בחגים – לאחל לה חג שמח תמיד, להביא שי סמלי או כרטיס ברכה ולארח אותה לארוחת חג לפי הצורך".

זה היה מוזר. מעולם לא נתקלתי בתנאים כאלה. אבל הדירה היתה מקסימה והתנאי הכובל הזה זיכה אותי בהנחה משמעותית בשכר הדירה. הנחתי שמדובר בקרובת משפחה, וההנחה שלי התבררה כנכונה. הן היו בנות דודות.

הדירה היתה בקומה שלישית על עמודים, מוקפת בצמרות עצים תל אביביים, מקומית כל כך. היא עברה שיפוץ טוב, ולמרות שהיתה חמה בקיץ, כי פנתה לדרום ולמזרח, אהבתי לגור בה. בעלת הבית לא התנגדה לחתולים, והוּתר לי להתקין בדלת חדר השינה שלי חלון חתולי קטן, כדי שהחתול שלי יוכל ללכת ולבוא בלי לבלבל לי את המוח.

חיבבתי את דוריס מיד. היא היתה רווקה. בעצם אלמנה. היא סיפרה לי שהיה גבר אחד שאהבה. מר שוורץ. גם בת דודתה אהבה אותו אבל הוא העדיף את דוריס והם נישאו. הוא מת משחמת שלוש שנים אחרי הנישואים. מתברר שהיה אלכוהוליסט. דוריס אמרה שקשה לחיות. נראה שהצדיקה את מחלתו. זה היה יפה בעיני.

אחרי שמר שוורץ מת היא חזרה לדירה מס' 11, להתגורר עם אמא שלה. דוריס לא ידעה להתפרנס, והיה ברור שמישהו צריך לדאוג לה. בכל פעם שהיתה שואלת למה לא התקשרתי ואני הייתי עונה שהיתה לי המון עבודה, היא היתה צוחקת צחוק לא ברור.

מה אספר על דוריס? את רוב הזמן בילתה במריבות עם אמא שלה. הן היו צורחות אחת על השנייה, יכולתי לשמוע מבעד לקירות כלים עפים. תמיד בסוף הצרחות היתה טריקת דלת, היה בכי. אחרי דקות אחדות הדלת היתה נפתחת, ומנגינה נשרקה. זהו. עד הפעם הבאה. במריבות הראשונות נבהלתי מהצרחות ואחר כך למדתי לחיות עם זה ולהתעצבן בשקט מכך שמבחינתן מדובר בפרוצדורה.

שוחחנו פה ושם, דוריס השקיעה בי מהתחלה וידעה לטפח אותי. זה התבטא בשקיות תה אקזוטי, בדוגמיות של בשמים וקרמים, היא אפילו נתנה לי כתונת מלמלה תכולה שהיתה קטנה עליה. וכך, בכל פעם שביקשה משהו לא יכולתי לסרב. בדרך כלל הבקשות היו סטנדרטיות אך פה ושם הבליחה משוּנוּת. פעם אחת דוריס הביאה גבר הביתה. הוא היה מלצר במסעדה רומנית ותיקה. הוא עישן כמו מטורף ואמא של דוריס היתה אלרגית לעשן סיגריות. דוריס דפקה אצלי בדלת וביקשה שאארח את אמא שלה בזמן שהמלצר אצלה. היא דחפה את אמא שלה לזרועותי ונדחסה בחזרה לדירתה בצחקוקים ורעש של נעילת דלתות. האמא לא אמרה מילה על המתרחש. היא ניגשה לסלון והדליקה טלוויזיה, אחר כך, בלי לשאול לרשותי, ניגשה למקרר ובישלה אוכל מכל מה שמצאה שם. היא שרקה תוך כדי, לא אמרה מילה, ואחר כך אכלנו. (נזכרתי אתמול באוכל העדין שהכינה, כשראיתי את הקבבים הגסים שדוריס השאירה לי ליד הדלת.) אחרי שלוש שעות שמענו את דוריס קוראת לאמא שלה. כשפתחתי את הדלת, ארומה של סקס עמדה בכיס הקומה והמלצר ירד במדרגות. אמא של דוריס עלתה במהירות לקומת הגג ופתחה חלון, אחר כך הודתה לי ונכנסה בחזרה לדירה שלהן. שמעתי בכי ואת דוריס מבקשת סליחה.

כמה חודשים מאוחר יותר אמא של דוריס מתה בהפתעה. אני לא הייתי בארץ כשזה קרה. חזרתי הביתה למודעת אבל, וכשביקרתי את דוריס, היא סיפרה לי שאמא שלה נפלה ברחוב ושברה את עצם האגן. בבית החולים חששו לנתח את השבר בגלל בעיות שהיו לה בכלי דם ורצו לייצב אותה קודם. דוריס התקשתה עם בתי חולים ועם צרחות הכאב של אמא שלה והגיעה לביקור רק בבקרים לכמה שעות. את ביקורי אחר הצהריים מילאה הבת דודה, שהגיעה כל יום אחרי העבודה ונותרה עד הלילה. דוריס זכרה מבית החולים רק אדם אחד, האקסקיוטר, רופא רזה שאמר לה: "לעולם לא ננתח את אמא שלך." אמא שלה מתה מזיהום אחרי שבועיים, כשגופה מעוות מהשבר המכוער, ודוריס שמעה את האקסקיוטר צוחק. הוא הגיח מזיכרונותיה ובא אליה בלילות כשעל פניו מבט אפל. קשה לסמוך על אנשים רזים.

לילה אחד דוריס פרצה את הדלת שלה בצעקות ודפקה אצלי. היא הטילה את עצמה עלי וכמעט הפילה את שתינו. היא התייפחה באימה. "הוא כאן, הוא נכנס אלי לדירה מהמרפסת." לא הבנתי מה היא רוצה. "את לא מאמינה לי בובה, נכון? בואי תראי." והיא גררה אותי אליה לדירה. על המזנון בסלון עמד עורב שחור כמו פחם. "את רואה, בובה? זה האקסקיוטר. הוא בא לכאן כדי לשגע אותי. אני לא יכולה יותר." היא נשכבה על הספה ומיררה בבכי. העורב הביט בה באדישות ועשה מין קפיצה קטנה עם הגוף, כשגבו מופנה אליה. זה נראה כמו זלזול מוחלט מצידו. ואז הוא השמיע קול שנשמע כמו צקצוק אנושי. ודוריס אמרה לי, "את רואה? הוא צוחק עלי." היא לבשה פיג'מה גברית מפלנל משובץ אדום וכחול. תיארתי לי שזאת פיג'מה מהעיזבון של מר שוורץ. היא נראתה בתוכה כמו ילדה קטנה וכעת שכבה על הספה, מכונסת, עם אצבע בפה. אישה בת שישים ושמונה משותקת מאימה.

בלי לחשוב ניגשתי לעורב, תפסתי אותו בשתי ידי וחנקתי אותו. אחר כך לקחתי את הגווייה שלו והעפתי אותה מהחלון של הסלון לגינה. "זהו, דוריס, נגמר. אין יותר אקסקיוטר," אמרתי לה וניגבתי את הידיים שלי במכנסיים.

למחרת מצאתי ליד הדלת בקבוק של ויסקי משובח, עם פתק מצורף אליו. "בובה, תודה ממני ומאדון שוורץ. משקה ליום מיוחד."

מאז אותו לילה, משהו בי השתנה. התחלתי לשנוא את דוריס. היא הכריחה אותי להרוג ציפור, מבלי שארגיש מוכרֶחֶת. היא גרמה לי לחשוב שעשיתי מעשה טוב, שגאלתי אותה מסיוט. מה שהקשה עלי עוד יותר היה העובדה שאני בהיריון, וההתהוות של החיים בתוכי רק חיזקה את הבעייתיות של ההרג.

למזלי עבדתי המון וההיריון שאב אותי לתוך התאים שלי. אדישות של נשים ספונות אפפה אותי. אבל דוריס לא הרפתה ממני. היא התעלמה לחלוטין מבטני הצומחת והמשיכה לתבוע תשומת לב דרך פיתויים בורגניים שהעניקה לי, ואני, קיבוצניקית חלשה שכמותי, נעתרתי להם. אפילו כיבסתי לה מגבות ומצעים כשהודיעה לי יום אחד שהתקלקלה לה מכונת הכביסה ושאלה במתיקות אם אכפת לי. האמת, שבעיקר חששתי שהיא תתלונן עלי והבת דודה תזרוק אותי מהדירה. אם זה יקרה, ידעתי, איאלץ לחזור לקיבוץ. אין שום דרך שאוכל לעמוד בשכר דירה אמיתי בעיר הזאת. מרציפנים, נרות ריחניים לאמבטיה, פירות יבשים אקזוטיים, אפילו צעצועי פרווה לחתול שלי, היה בהם כדי לשמר את התחיבויותי כלפי השכנה התובענית שלי. התנהגתי כרגיל, אבל לא סלחתי לה.

ילדתי תינוקת נבונה והחיים שלי נסבו סביבה. הייתי חד הורית בתל אביב בשנות האלפיים, זאת היתה תחושה חזקה של הישג. יכולתי לבד. עשיתי את זה. גם מהקיבוץ הגיעו הדי אהדה והערכה. נכנסתי לתקופה מאושרת בחיי. חודשי הינקות של התינוקת שלי היו שקטים וטובים. היה לי כוח לחיות. משהו שלא הכרתי קודם. לא שהייתי טיפוס מורבידי. בכלל לא, אבל עכשיו הכול היה טעים יותר.

דוריס מעולם לא ביטאה את שמה של התינוקת שלי. היא תמיד קראה לה התינוקת, וכשהביאה פינוקים (היא המשיכה עם זה), זה היה תמיד בעיקר לי, לעתים לחתול, לעולם לא לתינוקת. בפעם היחידה שהתייחסה אליה היא אמרה בצחוק, "בובה, היא בכלל לא דומה לך. את בטוחה שהיא שלך?" ואת זה, אגב, היא אמרה ליד המלצר מהמסעדה הרומנית, שפקד את דירתה מדי פעם לאורך השנים. היא כאילו רצתה למצוא חן בעיניו או השד יודע מה.

*

אתמול לפנות ערב, בדיוק אחרי שנתתי את הקבבים שלה לחתול, היא התייחסה שוב לתינוקת. התינוקת שלי בכתה מאוד. דוריס שמעה את הבכי. קירות דקים.

"מה קרה לה, בובה? היא אף פעם לא בוכה. בחיי. אם לא הייתי יודעת שיש לך תינוקת, לא הייתי יודעת שיש לך תינוקת."

היא צדקה. התינוקת שלי לא בכתה בדרך כלל. "היא מוציאה שיניים." הייתי מותשת לגמרי. שעות שלמות היא צרחה.

"תני לה משהו, בובה. הבכי שלה חזק, אפילו אני שומעת. אני לא אישן בלילה. וגם ככה קשה לי להירדם. כל כך חם. תעשי לי טובה."

"נתתי לה חצי נר אקמול, מרחתי לה ג'ל חניכיים, דחפתי את האצבע שלי לפה שלה וכלום לא עוזר," הסברתי. "תסגרי את הדלת בחדר שינה."

"נשאר לך ויסקי של אדון שוורץ?"

"כן". עניתי. לא פתחתי אותו מעולם.

"תני לה קצת ויסקי של מר שוורץ. זה ויסקי טוב, מזוקק. מר שוורץ קנה רק דברים טובים. שימי לה עוד חצי נר אקמול בטוסיק. היא תישן כמו בובה."

העצה שלה היתה ממש משונה. מה לה ולזה?

"בובה, אמא שלי היתה אחות טיפת חלב. אני יודעת דברים כאלה. תאמיני לי. רק ככה נעבור את הלילה."

שקלתי כמה שניות את ההצעה. היא נשמעה לי כמו תרופה של פעם. אמא של דוריס בישלה טוב, סמכתי עליה. עשיתי בדיוק מה שדוריס אמרה לי. ניגשתי לבקבוק של מר שוורץ. הוא עמד בתוך ארון, ליד שמן וחומץ. סינגל מאלט היה כתוב עליו. מדדתי כפית, מהלתי אותה במעט מים, שאבתי לטפטפת קטנה ונתתי לתינוקת שלי. חלק מרחתי גם על האצבע ועיסיתי לה את החניכיים. היא התנגדה וצרחה בזעם ונעלה את לסתותיה על האצבעות שלי. כמה כוח יש בלסתות הקטנות האלה. לא עזר לה כלום. הייתי נחושה. הצלחתי להשפריץ לה דרך הטפטפת את הוויסקי ישר לגרון. היא היתה אדומה מכעס, אולי מהלם. אף פעם לא נהגתי כך, אבל היא גם לא צרחה כך מעולם יום שלם, מבלי שאצליח לנחם אותה. אחרי שהצלחתי להערות לתוכה את הוויסקי, דחפתי לה בגסות עוד חצי נר אקמול לישבן. רציתי שתשתוק. מתישהו היא הפסיקה להילחם ונעתרה לי באדישות. עשיתי לה אמבטיה, הלבשתי אותה בחיתול נקי ובגדי שינה צחורים והכנתי אותה לשינה. אחרי האמבטיה הנקתי אותה והיא נרדמה מיד. ישבתי בלי לזוז, מוקסמת. התינוקת שלי אכן ישנה. החתול ישב מתחת למיטה שלה, דרוך משהו מכל היום הזה. אני התיישבתי על המיטה שלי, לידה, מוודאת במתח שהיא לא מתעוררת. לא העזתי לגעת בה. מהר מאוד שקעתי בשינה.

כשהתעוררתי היה שחר. שקט שרר בדירה. התינוקת ישנה. דידיתי לשירותים, כיביתי את כל אורות הלילה, לגמתי מים וחזרתי לחדר. זה היה זמן להניק. השדיים שלי היו גדושים. אבל התינוקת ישנה. היא היתה שקועה עמוק מאוד בשנתה. נגעתי בחיתול שלה. הוא היה די יבש. הכנתי לי קפה והמתנתי לבכי הרעב שלה. זה לא קרה. השדיים שלי טיפטפו. נכנסתי למקלחת כדי להקל על עצמי וכשיצאתי עדיין כלום. התחלתי להזיע. דוריס. התקשרתי אליה. אחרי כמה צלצולים היא ענתה.

"הוי בובה, הבהלת אותי. מה זה? מה קרה?"

"התינוקת, דוריס."

"מה עם התינוקת?"

"עשיתי כל מה שאמא שלך לימדה אותך והיא לא מתעוררת."

"בובה, מה את רוצה? לא שתית אף פעם? היא ישנה חזק. זה מרדים טוב. אמרתי לך."

"כן, אבל אולי ביחד עם האקמול זה יותר מדי?"

"אז היא תישן עוד קצת. מה כבר יכול להיות?"

"אני לא יודעת. אמא שלך נתנה ויסקי לתינוקות?"

היא צחקה בעייפות. "לא, בובה. השתגעת? אמרתי לך סתם, שתהיי רגועה."

"סתם? שאני אהיה רגועה? אמא שלך לא עבדה בטיפת חלב?"

"לא. לא. בובה. אמא שלי לא עבדה בטיפת חלב. מה פתאום. אחח בובה, כל כך חם."

הרגשתי כל כך מטומטמת. כל כך חסרת ערך.

טרקתי את הטלפון. לקחתי את המפתח שהיה לי לדירה של דוריס, מפתח שהיא נתנה לי, כדי שארגיש את מלוא האחריות השכנית. נכנסתי לדירה שלה. הבל חודש יולי היה באוויר. הדירה היתה דחוסה וחמה. ניגשתי לחדר השינה שלה. דוריס שכבה שם מזיעה כולה. כל החלונות היו סגורים כי חששה מציפורים ומג'וקים והיא התבוססה לה בזיעתה. עמדתי בפתח רגע.

היא התיישבה על המיטה, לא מופתעת ממני. היא לקחה חלוק מלמלה ועטתה אותו על עצמה. ראיתי אותה מקרוב ממש. אור המנורה מהמבואה גרם לה להיראות באור שלא הכרתי. אף ארוך ופנים גסים.

"איזה חום, תעשי לי טובה בובה, תביאי לי כוס מים קרים מהמקרר."

תפסתי אותה בגרון וטלטלתי אותה.

"איי בובה, את חונקת אותי. מה קרה לך?"

הטחתי אותה בראש המיטה וסטרתי לה חזק. על הפנים שלה ועל הפנים שלה ועל הפנים שלה. שהפה הזה לא יוכל להגיד יותר בובה.

רצתי בחזרה לדירה שלי.

החתול חמק לחדר השינה, מוטרד מהחריגות בשגרה. מיהרתי אחריו.

התינוקת שלי שכבה בעיניים פקוחות ועקבה אחרי החתול. כשהבטתי בה, היא הפנתה את מבטה ממני.

מתוך עשרים קצרים (עלמה כהן ורדי עורכת, כנרת זמורה ביתן, 2017).