אני מפעילה את הטייפ. הרי לא אוכל לזכור כל מה שהוא מספר, מתאר, מסביר. הטייפ פועל ואני מרוכזת, מסתכלת על פניו, על ידיו המפרשות קטע מסוים, להמחשת המילים. אני מקשיבה. אחר כך אשב להעביר את עדותו מהטייפ אל הנייר. מילה במילה ארשום.
הוא מתרכז לרגע בטייפ היפני הזעיר. הוא מתפעל ממנו. ידיו המטופחות, הרכות, המריחות מסבונים של מקומות רחוקים המלאים בחרסינות ובמראות, אוחזות בסיגריה שלא מתאימה לו. הוא מקרב אותה לפה ויונק ממנה בעדינות, כמו כל דבר שהוא מקרב אל פיו. הוא משתעל, מתעטש, לוגם מעט, מתנצל, וממשיך בסיפורו. מרגע זה ואילך יתעלם מהטייפ כאילו לא היה קיים.
הוא מספר לי על הבוקר בו רכש את הכבשה לכבוד החג, כבשה שמנמנה וטובת בשר. הכל התנהל באופן מוצלח במיוחד. בעל הכבשה לא היה איש קשה. המחיר שביקש היה טוב לשני הצדדים, והכבשה עצמה לא מאנה להתיישב במושב האחורי של המיני ואן השכור לנסיעה בחזרה אל העיר. עד כדי כך. אלא שאחרי כעשרים קילומטרים החלה לדמם בנרתיק. מיד סטה לשביל המוביל אל רופא צאן מוכר וידוע שהתייעץ בטלפון עם כמה מגדולי המומחים ואז החליט להכניס לה טמפון לעשרים וארבע שעות. מיד בהגיעם לעיר הוא שיכן אותה באזור טוב באחת מדירותיו הרבות, בקומה ארבע.
אמנם בפרק זמן זה פסק הדימום אך בשום אופן לא הסכימה הכבשה שיוציאו לה את הטמפון. נראה היה שהוא מועיל לה ושטוב לה אתו. הוא לא רצה להשתמש בכוח, שהרי הכבשה היתה מיועדת לאכילה - הוא בחר בה וקנה אותה, כי ראה עד כמה משובחת היא, והוא האמין שעד ליום שחיטתה עליה להיות מרוצה ונינוחה ואין לעצבן אותה, אחרת הבשר, הבשר. והבשר יועד לאהובתו, והוא ידע שדבר תלוי בדבר ואין דבר מנותק מאחר.
לכן נהג בעדינות אין קץ.
הוא ניסה לדבר אל ליבה כאשר הביא לה את העשב המשובח ביותר שמצא. הכבשה רק הניעה בראשה, תנועה שאצל בני האדם מתפרשת כסירוב. הוא אמר לה: 'כבשונת, יש לך עוד שבועיים לחיות. למה לך הטמפון הזה שתקוע לך ככה? הרי זה עלול לזהם אותך מאוד.' אבל הכבשה לא השתכנעה, ואפילו לא הסכימה שיתקרב אליה.
הוא פורש את ידיו בחוסר אונים, מצית עוד סיגריה שלא מתאימה לו, ולוגם מעט. הטייפ סופג לתוכו מילים, לא תנוחות.
בייאושו חשב שאולי אהובתו תדע לדבר אל ליבה של הכבשה. נשים, טמפונים. הוא ידע שתהיה זאת הקרבה עצומה ובכל זאת, אחרי שהקדיש לעניין יומיים של מחשבה עמוקה, בשיטת שתי וערב, החליט לוותר על גורם ההפתעה ולקחת את אהובתו לדירה ההיא, בקומה ארבע. לא היה לו מה להפסיד: כבשה חולה או כבשה עצבנית - שתי האפשרויות גרועות ואהובתו, אישה סוערת וטובת לב, ידעה לשכנע היטב. היא מאוד התרגשה מכך שהוא קנה לה כבשה לחג, וכלל לא התרעמה על שנגרע ממנה גורם ההפתעה. עד כדי כך שמחה שלא התאפקה, וכבר למטה, בחצר השכונה, קראה בקולי קולות אל הכבשה: 'כבשה, כבשתי, קבלי את ברכתי'. הכבשה, שבאותו רגע ליחכה גבעול רשד משובח שהונח לפניה בצלחת על רצפת המטבח, שמעה וטופפה בסקרנות לעבר הגזוזטרה. היא הניעה את ראשה בעדינות, בעודה תוחבת פניה בין חרכי המעקה כדי לראות מי זה הצועק שם בקולי קולות עליזים. לפתע, התמוטטה הגזוזטרה והכבשה צנחה לזרועות אהובתו.
הוא מביט בי. אני לא אומרת מילה, תוהה ביני לבין עצמי אם לעצור את הטייפ. הסיגריות האלה, הוא אומר לי כאשר הוא מצית סיגריה נוספת, ואני מסרבת להצטרף אליו.
למחרת הוא קבר את אהובתו ואכל את הכבשה. וכעת התביעה הזאת.