לילה אחד, לח וקיצי, בעודי משוטטת ברחובות לב העיר, ראיתי בחורה קרועת בגדים מונחת על ספסל.
"מה קרה לך?" שאלתי אותה.
"אנסו אותי," ענתה לי.
"בואי נלך למשטרה," אמרתי והושטתי לה יד.
"לא רוצה," ענתה כשהיא נעזרת בידי כדי להתרומם.
"למה?"
"לא רוצה," אמרה וחייכה חיוך סוגר נושא.
"אז אולי נלך לשתות משהו?"
"ככה? עם הבגדים?"
"כן. ככה עם הבגדים."
ונכנסנו לבר. ניגש אליה בחור, כנראה בגלל הבגדים הקרועים שנראו מעבר לסתם אופנה, ושאל אותה מה קרה לה.
"אנסו אותי," היא ענתה.
"אוי ואבוי. רוצה לשתות משהו?"
"תודה, אני כבר שותה."
"טוב, אז כשזה ייגמר." הוא התעקש.
ושתינו. בינתיים הגיע חבר של הבחור והתיישב לידו. היינו ארבעה על הבר. הם הסתודדו ואז החבר הסתכל על הבחורה בבהלה וניגש אליה.
"וואו," הוא אמר לה. "באמת אנסו אותך?"
"כן," ענתה בעודה לוגמת.
"כמה הם היו?" הוא שאל.
"אחד. הם היו אחד."
"המשקה הבא עלי," אמר בנחרצות.
"תודה, החבר שלך כבר הזמין אותי למשקה הבא."
"אז למשקה הבא הבא."
היא הסתכלה עליי ואמרה לו בהזזת כתף, "טוב."
ושתינו. אני לא דיברתי כי הייתי מאוד מסוקרנת מהאונס – בגדים, תנוחות, נעליים, עיניים – ובושתי בעצמי שזה מה שמעניין אותי. הבחורה הייתה מאוד שקטה, נתונה לעצמה. חתיכת טראומה, חשבתי לעצמי. באיזשהו שלב שאלתי אותה אם הכול בסדר. היא פנתה אליי בחדות ושאלה איפה יש בסביבה פלאפל טוב.
"איזה פלאפל בראש שלך? נאנסת לא מזמן. וחוץ מזה עכשיו כבר לילה."
"אבל אני רוצה פלאפל."
"אין פלאפל," אמרתי לה ממש בגסות. "תשתי ונחשוב על משהו אחר."
"לא יכול להיות שאין פלאפל."
לא יודעת למה זה כל כך עצבן אותי. כנראה רציתי יותר דרמה. הסתכלתי עליה. היא נראתה נחושה.
"ביפו. כן, יש פלאפל ביפו. טעים. רוצה לנסוע?"
"לא. הם שמים יותר מדי כוסברה."
היא פנתה אל הבחורים. "איפה יש פלאפל טוב?"
"בצפון העיר," ענה לה הקרוב. "פלאפל לא רע בכלל."
"אני לבוטיקים לא נכנסת," הודעתי לה. "כאן נפרדות דרכינו."
המשכנו לשתות בינתיים. נראה שהיא מוותרת על כל הרעיון.
ואז היא שוב פנתה אליי. "איך קוראים לך?"
"לילי."
"לילי? איזה שם משונה."
"משונה? אף פעם לא חשבתי על זה ככה. זה שם של פרח. איך קוראים לך?"
"מיה."
"מיה זה שם יפה."
"מה יפה? ראשי תיבות של מלחמה."
"מי יודע?"
"אני יודעת."
"חשבתי שלא אונסים מיות," אמרתי.
היא צחקה. "זה מה שחשבת?"
"כן. לא מיות. מיה זאת בחורה שקיבלה חינוך, אחת שהשקיעו בה, אחת עם מזל. נסיכה."
"ולא אונסים נסיכות?"
"בטח לא קורעים להן ככה את הבגדים."
"תגידי," פנה אליה פתאום אחד הבחורים, "את יודעת מי זה היה?"
"לא. לא מכירה אותו."
"את רוצה שימצאו אותו?"
"בשביל זה צריך אבו-כביר. אני לשם לא הולכת."
"כדאי לך," התלהבתי. "שמעתי שנורא שקט שם. הם גם מאוד שאפתנים בהפללות."
"אני יודעת, אבל אני לא רוצה לנסוע לשם."
"ואם אני אבוא איתך?" שאלתי.
היא הביטה בי, חוככת בדעתה. היא לקחה עוד לגימה. "ואחר כך נלך לאכול פלאפל?"
"כן. בואי." ולקחתי את ידה. שילמנו ונסענו לאבו-כביר.
באמת גולגלה לפנינו גופה, מכוסה, כמו בסיפורים על אבו-כביר. מאוד נבהלתי מהגופה כי בלילה הקודם הודיעו שפרצה מגיפה וחששתי שהגופה מדבקת. כאילו שמחלות אף פעם לא מתות. התעלפתי. גררו אותי פנימה. כשהתעוררתי היה ברור שהפתולוג הצעיר שקיבל את פנינו חושב שאני נאנסתי. מיה לא היתה במצב לתקן אותו. גם הבחורים לא. התרוממתי מחוסרת אונים, כשלפתע נכנס מלך הפתולוגים, שכמובן הבין שיש טעות.
"לזאת זה קרה," קבע והצביע לעבר מיה.
והתחלפנו. הבחורים המלווים התיישבו בשקט על ספה בפינת ההמתנה, ליד כוננית מלאה בצעצועים. הצטרפתי אליהם ודלת חדר הבדיקות נסגרה על מיה, על הפתולוג הצעיר ועל המלך.
אבל אפשר היה לשמוע.
"התקשרתי למשטרה. ביקשו שתגיעי לשם אחרי הבדיקה. יש לך איך להגיע?"
"כן."
"טוב, נתחיל." המלך לקח פיקוד. "נבדוק אותך חלק חלק. נתחיל בפלג גוף עליון. הטייפ עובד? המצלמה?"
"כן."
"סימנים של חבטות באזור הכתפיים ומתחת לחזה."
קליק.
"פולארויד?" שאל הבחור לידי.
"נשמע ככה," אמר הבחור שלו.
קליק קליק קליק.
"מה פתאום פולארויד, זאת בטח מצלמה עם סורק." אמרתי.
הדלקתי סיגריה.
מבפנים נשמע קול: אסור לעשן!
"סימני אצבעות באזור הצוואר." קליק
"שטפי דם בגב עליון."
קליק קליק
"את יכולה ללבוש את החולצה. פלג גוף תחתון. קח משטח מהתחתונים. מוצג א'."
"תודה," שמענו את מיה.
"על מה?"
"שהפרדתם את השפיך שלו מהתחתונים שלי."
"אין בעד מה," ענה המלך, "אבל את התחתונים שלך את לא מקבלת בחזרה."
"תחתונים לשקית. מוצג ב'."
קליק
"אור למיקרוסקופ!"
הבחור שישב לידי מולל דובי. "אותך אנסו פעם?" הוא שאל אותי.
"לא."
"זה נורא, אונס. כמו השואה. היא חברה שלך?"
"מיה? לא. ראיתי אותה ברחוב, על ספסל, קרועת בגדים, אז שאלתי, היא ענתה ונכנסנו לבר."
"אתן לא מכירות מקודם?"
"לא. הכרנו חמש דקות לפני שראיתם אותנו."
"ממ. מעניין."
"מה כל כך מעניין?" התערב החבר שלו.
"סתם. מעניין."
"משטח וגינלי. מוצג ג'."
"איי," שמענו את מיה מבפנים.
"מצטער. אני חייב לעשות את זה."
"לפחות הוא לא קרע אותך," אמר הצעיר.
"לא. הוא רק אנס." קולה של מיה היה מונוטוני.
קליק קליק
"היית רטובה?"
"מה??" נזעקנו כולנו, הבחור, החבר שלו, ואני, וגם מיה.
"היית רטובה כשהוא חדר?"
היה שקט כמה שניות. אפילו בלי קליקים.
"תראה," שמענו את מיה בדרך לאיזה מונולוג.
ואז המשיכה. "כן."
שוב שקט.
"זה מפליל אותי?"
"לא," פסק המלך.
"תודה. הוקל לי. אחרת, אתה מבין."
"אין בעד מה, גברת," קטע אותה המלך. "אני לא עושה לך פרוטקציה כאן."
קליק קליק
"זהו. את יכולה להתלבש. גמרנו את הבדיקה. עכשיו סעי למשטרה לתת עדות."
"ככה? עם הבגדים?"
"כן."
שמענו רעשים טכניים, גרירות, הזזות, סגירות.
הדלת נפתחה אחרי דקתיים.
מיה פנתה למלך. "תגיד, איך ידעת שזאת אני ולא היא?"
"עוד לא פגשתי נאנסות שמתעלפות מגופה," ענה.
הוא נד בראשו לעברנו והתרחק משם, הצעיר בעקבותיו.
מיה התיישבה בשקט על הספה לידנו, במקום שפינינו לה. הצענו לה סיגריה.
היא סירבה.
פורסם בכתב העת מאזנים (יוני 2021)