האוטובוס לאטלנטיק סיטי יצא מהארלם. מחיר הכרטיס כלל כיבוד קל באוטובוס (בוטנים ודיאט פפסי) ושובר של 30 דולר להימורים – מכונות מזל, לא קזינו; מהמרים, לא שחקנים. כששאלתי איפה אוכלים באטלנטיק סיטי, מולי, זאת שכיניתי ביני לבין עצמי המפקדת, אמרה: "אצל פופאי, איזו שאלה". וזה ממש שימח אותי. בראש השנה 1992 הייתי מאושרת. קצת קודם התחלתי לעבוד כמטפלת במוסיקה, במעון יום לחולי אלצהיימר וסתם זקנים עם לחץ דם גבוה וסוכרת. בדרך כלל הייתי ממונה על האלצהיימרים, אבל גם הזקנים הרגילים תבעו תשומת לב. הם היו בעיקר פרוטסטנטים שחורים, שמתישהו ברחו מהדרום המעשן, אבל היו גם כמה יהודים ניו יורקים ותיקים, חלקם זכרו היטב את אליס איילנד, ומבחינתי, לשבת ולהקשיב להם היה פרס גדול. אבל מעבר להקשבה ולעבודה הטיפולית, נדרשנו גם לצאת עם הלקוחות לבילויים תרבותיים פה ושם. הייתי חדשה בעיר, ובאמריקה, כך שכשהרעיון לעלות על האוטובוס לאטלנטיק סיטי לכמה שעות הימורים נשמע לי מושלם. מה עוד שזה היה ראש השנה היהודי, מה שאמר תעריף חג במשכורת.
***
מולי בראון היתה שחורה בת 72 עם גוף הורס ופאה ושיניים תותבות (הכל נשר לי, שוגָר, היא אמרה לי מתישהו). אייב גולדמן היה היהודי היחיד שרצה להצטרף לטיול לאטלנטיק סיטי, ולדעתי זה רק בגלל מולי. היא הפנטה אותו. הוא היה דייר מוגן במלון הדירות אנסוניה בברודווי ו-74, והתגאה בזה מאוד, כי זה היה הלוקיישן של ה-Sunshine boys, עם וולטר מתיאו וג'ורג' ברנס, ואייב היה מטורף על סרטים. בדרך לאוטובוס אייב צעד זקוף, נשען על מקלו וניסה להחניק שיעול. הוא עישן Pall Mall בלי פילטר. הערכתי את המאמץ שלו. אני חושבת שגם מולי. היא אפילו התירה לו לתת לה יד כשטיפסו לתוך האוטובוס.
***
עשרים דקות מאוחר יותר, כשהאוטובוס חצה את ג'ורג' וושינגטון ברידג' לכיוון ניו ג'רזי, שמעתי את הרשרושים של הנשנושים. כל חולות הסוכרת ובעלי הלחץ דם הגבוה, שנמדדו ונבדקו ממש לפני שיצאנו, פרקו עול. כך התוודעתי ל-Combos, גלילי בייגלה קצרצרים ושמנמנים, ממולאים בגבינת צ'דר. חלום.
***
אחרי שלוש שעות האוטובוס הוריד אותנו באטלנטיק סיטי ליד הטיילת, עם רוח שרומזת שאם רק יעצבנו אותה קצת היא תהפוך להוריקן. שורה של מלונות, מסעדות ומתקנים שמזכירים לונה פארק היתה מרוחה לאורך החוף. נכנסנו ל"טרופיקנה", מין קניון-מלון ענק עם שלוש קומות הימורים, ולפי רמת ההתמצאות של החבורה ידעתי שהם היו שם כבר לא מעט פעמים. בשנת 1992 עוד היו חדרים למעשנים בלבד, ומולי ואייב פרשו לשם. לא שמולי עישנה, היא כבר הפסיקה, אבל התביישה שיידעו. היינו שתי מלוות. אני התנדבתי להיות בעשן.
***
באמריקה אין הפתעות. את מגיעה לניו יורק בפעם הראשונה ואת מכירה אותה, את נכנסת להיכל הימורים באטלנטיק סיטי ואת מכירה אותו. שטיחים מקיר לקיר, מאות מכונות, רעש מכני, דממה אנושית. מלצרית כסף עברה בין בעלי השוברים והחליפה להם אותם באסימונים. אייב צלע על מקלו, ומולי, שהיתה הרבה יותר גבוהה ממנו והרבה יותר קלילה, צעדה בעקבותיו, מעכבת את עצמה בכוונה כדי לא להביך אותו. הם התיישבו ליד שתי מכונות שכנות ומולי השחילה את המטבעות בשקיקה. אייב השחיל את המטבעות שלו רק לצאת ידי חובה. היה לו יותר נעים להביט בה, וקיוויתי לרגע שהאיש הזה, שהיה בן 89, יצרח כבר "מולי, יו אר גורג'ס", אבל הוא לא צרח. ביד אחת החזיק סיגריה ובשניה דחף מטבע, משך את הידית. הסלוט משינס לא אכזבו. רוב הזמן הן שתקו בהתגרות, אבל מדי פעם, נאותו לשלשל החוצה מטבעות, מה שהפך את המבט המזוגג של היושבים מולן לעווית של חיוך. אני בעיקר רציתי שהזקנים שלנו יפסידו כבר את כל הכסף ונלך לאכול אצל פופאי. הרבה שחורים התמקמו כאן, בדרום ניו ג'רזי, כשנסו צפונה מהדרום, וידעתי שהמטבח הדרומי מעניין, אבל עדיין לא הזדמן לי לטעום ממנו. דמיינתי את המסעדה באחת השכונות הוותיקות של אטלנטיק סיטי, באזורי המגורים, לא השעשועים, ובדיוק באותו רגע הופיעה רייצ'ל, המלווה הנוספת, ואמרה שבעוד חמש דקות נפגשים בלובי.
***
להפתעתי יצאנו החוצה לרוח והלכנו פחות משני בלוקים ופחות מעשר דקות, עד שמולי קבעה: "הגענו לגן עדן", וכל החבורה השמיעה צהלות שמחה. הבטתי קדימה וראיתי פוסטר ענק של שלוש פולקעס מטוגנות עם איזה מטבל מיונזי לא מזוהה, בדולר תשעים ותשע. עוף מטוגן? כמעט בכיתי. רייצ'ל הסבירה לי ש-Popeyes זו רשת מלואיזיאנה, ואין אותה בניו יורק ויש להם לחמניות דרומיות (bisquits) שעשויות במתכון מיוחד, שאחד המרכיבים שלו הוא רוויון, מה שנכון גם לציפוי של העוף המטוגן. נכנסנו פנימה והחגיגה היתה גדולה – כנראה שהשילוב של נסיעה, מכונות מזל וזיכרונות ילדות חילץ מהחבורה שלנו את הטוב שבהם. התיישבתי ליד אייב וחיקיתי את פעולותיו. הוא מרח את הדבר המיונזי על הלחמנייה, הכניס לתוכה נתח שדמה מאוד לשניצל, סגר ונגס. "הדבר הכי טוב במקום הזה", הוא אמר לי בפה מלא, "זה השם שלו. כולם חושבים שזה פופאי עם התרד, אבל זה פופאי דויל, ג'ין הקמן, הבלש מ-French connection". בחיי שזה שיפר לי את החג.
פורסם בצהובון יפואי בעריכת ציפה קמפינסקי (ספטמבר 2010)