השמש זרחה והרחם שלי צרח. בכל זאת קמתי מהמיטה והתנהלתי לעבר מכונת הקפה. חשבתי, אולי, מי יודע. אבל קפה לא הספיק לו. לרחם לא מספיק קפה. במשך הבוקר החלטתי להתייחס אליו כמו אל יבלת ולהתעלם ממנו. ככה אמר לי פעם מדריך בצופים, כשהייתי ילדה ולא התחשק לי לטפס על הגלבוע. בצהרים, בדיוק חודשיים אחרי אותו בוקר, הבנתי שגם אם זאת היסטריה, כמו שחלקינו טוענים, אני הולכת למישהו.
והלכתי לגניקולוג. הוא לבש חולצה תכולה ועניבה צהובה. נקי כמו שרק מישהו שמרגיש מלוכלך יכול להיות. אמרתי לו, “דוקטור, הרחם שלי צורח.” הוא הביט בי, אומד את מעמדי הסוציו-אקונומי ושאל, “את בטוחה?” הנהנתי. הוא גרד את סנטרו בגב אגודל ימין וביקש את מספר הזהות שלי. עליתי על המחשב וזה בהחלט עזר לו. הוא אמר, “הו הו.” ואני עניתי, “כן, אני יודעת.” “עגךלכעחכךלעחגךלכחגךכעלגעע,” הוא המשיך, “אבל אני בכל זאת אבצע בדיקה,” והורה על פינת הטיפולים. כשהתפשטתי נזכרתי שיומיים קודם גילחתי את ערוותי לצורת לב, כי שמעתי שגברים אוהבים. החלטתי להתנהג בנונשלנטיות כאילו זו דרכן של ערוות, והתיישבתי על הכורסאד. הוא הופיע, כחכח, הניח עלי פיסת סדין פרחונית וריחנית ואמר לי, “תנשמי עמוק. זה לא יכאב.” משמאלי דלק מסך טלוויזיה ופתאום ראיתי את הלב שלי מתעוות. אחר כך ראיתי את קצה העניבה של הרופא מתחכך בו. אמרתי לו, “דוקטור, העניבה. ”הוא אמר, “בחיי,” והניף אותה ביד שמאל לעבר כתף ימין. והמשיך בבדיקה. “כואב? וכשאני עושה ככה? ועכשיו? וכשאני מטלטל את הקרקעית?”
“טוב.” הוא התרומם, הסיר את הכפפות ואמר, “אני לא מרגיש כלום. תקין. הכל תקין.” הוא שטף ידיים וחזר אל שולחנו. אני התלבשתי. שמעתי אותו מתקתק את ממצאיו לתוך הפרופיל הרפואי שלי והתיישבתי מולו במבט שואל. הוא אמר, “תשמעי, אני יודע שכואב לך. אבל זה בינך לבינו, את מבינה? בינך לבינו. אני יכול לרשום אנטיביוטיקה אם את רוצה.”
“צריך?”
“לא צריך, אבל בואי נהיה לארג’ים.” הוא צחקק בבוקיות ורשם לי משהו.
הסתכלתי עליו. הוא לא התלבט. ובכל זאת, הרגשתי שהוא מסתיר מידע. ככה הרגשתי. לא היה לי על מה להסתמך. אמרתי לו, “דוקטור, אני מרגישה שאתה לא אומר לי הכל.” הוא שוב אמד אותי, כדי להחליט אם לנקוט בטקטיקת המומחה הנעלב או להיפתח בפני. “את צודקת,” הוא נכנע ורכן לכיווני כממתיק סוד. “חשבתי שאת מאלה שלא רוצות לדעת. מאלה שרוצות שקט נפשי.”
“אלוהים, דוקטור,” נזעקתי, “את האמת, ועכשיו – סרטן, ציסטות, הדבקות, וירוס אלים, מה?”
“את מבינה,” הוא המשיך בעניין. “יש לך זקיק ברחם היום, כרגע, עכשיו. הוא רוצה שיפרו אותו. זה מה שהוא רוצה ובגלל זה הוא צורח.”
אכן, הצריחות מחזוריות למדי.
“ובכל זאת,” הקשיתי, “לא בכל חודש הוא צורח באותה עוצמה.”
הוא חיכה לשאלה הזאת שנים רבות, לפי החיוך. “רפואת נשים… איזה מקצוע. הרי זקיק זה חצי בן אדם. יש לו אופי, יש לו אישיות.” הוא נשען לאחור על הכיסא, הניח יד על העניבה שלו, ואז חזר בתנועה חדה. “ולכן, יש חודשים בהם הוא פסיבי וחודשים שבהם הוא לא מוותר. את מבינה? זה תלוי בטיפוס.” הוא צחקק והיה משולהב לחלוטין.
ישבתי מולו והסתכלתי. על העניבה שלו ועל האוזניים המצוחצחות שלו ועל הידיים המטופחות שלו ועל הפה הצוחק.
אמרתי לו בהערכה, “חתיכת תאוריה,” ויצאתי לחפש זיון.